החלצו – לפרשת מטות מסעי
" 'וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ד' במדין' מהו החלצו – שלופא מביתא לקרבא (תשלפו עצמכם מבתיכם לקרב)"
ל"א ג'; יבמות קב:
בעל 'תורה תמימה' מעיר כי את הביטוי חלוצים ניתן לפרש בשני אופנים, או כמו שמתבטאים בני גד ובני ראובן 'נחנו נעבור חלוצים' כלומר ראשונים ומהירים, אך ניתן לפרש זאת מלשון חליצת נעל, לשלוף משהו או מישהו ממקומו. כפי האופן השני מפרשת הגמרא – לשלוף אנשים מבתיהם למלחמה. עם ישראל אינו עם של מלחמה כי עם של בית, 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל'. בית הינו ההקשר האינטימי של האדם, שם הוא נמצא עם משפחתו הקרובה, שם הוא מסוגל לפתח את תודעתו העצמית מבלי להרגיש מאוים או מאותגר אל מול חיי החוץ. המלחמה נאלצת להפסיק את צורת החיים הטבעית הזו ולשלוף את האנשים מבתיהם. לשליפה זו תפקיד כפול. התפיסה, לפיה אין קשר אורגני בין המלחמה לבין החיים הפשוטים מתבססת דווקא על הבלטת הניגוד, על הצורך להוציא כמעט בכח את האדם ממהלכו הטבעי, הביתי והמשפחתי. שליפה זו מורה כי אין המלחמה המשך של הבית אלא אדרבה מנוגדת היא לכל תודעת בית.
אך שליפה זו גם יוצרת ניתוק, וממילא גם אפשרות של יציאה למלחמה בלב שלם. הרמב"ם מלמדנו שכשאדם יוצא למלחמת מצוה עליו לשכוח ממשפחתו, שכחת המשפחה מכניסה את האדם למעגל רחב יותר באופן מודע. המשפחתיות מביעה את המקום העצמי ביותר של האדם, היא מביאה לידי גילוי את היותו חלק מהותי מהחיים ולא מתבונן עליהם מן החוץ. מתוך הבריאות המשפחתית אדם מסוגל לקבל הקשר רחב יותר – הקשר לאומי, בו הוא הופך להיות מרכיב לא רק של החיים כמכלול, אלא גם של החיים כתנועה, מה שמתגלה בתודעה ההיסטורית.
לעתים נוצר ניגוד בין אותה תחושה עצמית משפחתית לבין זו הלאומית.
כשעם ישראל נזקק לצאת למלחמה הוא מגלה שיסוד חייו הוא כלות הנפש באלוקים. הקב"ה מצוה את משה 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך' ואילו משה מגדיר את המלחמה – 'לתת נקמת ד' במדין'. להודיע שבחן של פרנסי ישראל שאין נפטרין מן העולם עד שהן נוקמין נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם' (ספרי). היכולת להינקם מאויבינו בלא שמץ מחשבה פרטית, המזהה את הנקמה כניסיון להזיק באופן כעסני, אינה מתאפשרת אם חושבים על הבית. הקשרו של הבית הוא גידול הבחירה, הוא פיתוח תחושת העצמיות, וכשישנה תחושת עצמיות, הרי הנקמה נתפסת במישור של תחרות אכזרית בין שני צדדים. הנקמה צריכה לבוא מאצילות נפש. משמעותה של הנקמה היא חוסר השלמה עם רוע הממשיך לפעפע בעולם, 'כי צוררים הם לכם' גם עתה. בנקמה איננו עומדים כשני צדדים, אלא כחלק מגילוי של חפץ ד' לגילוי טוב המוחלט בעולם. אי השלמה עם רוע צריכה לבוא מתוך מניע שאין בו אף שמץ של אגו. לכן נזקקים לטהרה גדולה, המחזיקה בבת אחת את הניגוד הכואב בין רצון החיים הטבעי, הביתי, לבין הכרח המלחמה. ניגוד זה מאפשר לשמור על המוסריות הלאומית.
אמנם המוסר האישי נתקל לעתים במכשולים גדולים בעת המלחמה. מה שנותר מהעצמיות בעת המלחמה הם אותם חלקים, שלא רק שאינם מודעים אלא שאינם ניתנים לעתים לשליטה על ידי המודעות – הרהורים רעים. ההיחלצות מהבית יוצרת תודעה של היות חלק מִדָבָר גדול יותר, אך הגוף לא תמיד מצליח להתרומם שמה. 'ויקצוף משה' אמר להם שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? אמרו לו: 'לא נפקד מאיתנו איש'. אמר להם אם כן כפרה למה? אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו. (שבת סד.). העין הרואה והלב החומד פועלים את פעולתם גם בשעות עליונות של מסירות נפש. הצורך לדייק את החיים האישיים במצבים כאלה מוביל את פקודי החיל להרים תרומה לד', להתקשר לבית ד'. בית ד' הוא בית במובן עמוק יותר, שם כל אחד מוצא את מקומו ואת מאווייו כפי שהם מתגלים בשאיפה העמוקה של קרבת אלוקים. אם מלחמה מגלה את המציאות הזו של מלחמות ישראל ומלחמות ד' ברמה הלאומית, אם בית מגלה זאת ברמה האישית רק על ידי עבודה והזדככות, 'זכו שכינה ביניהם', הרי שבבית ד' מגלה האדם את עצם מציאותו כמלא בקרבת אלוקים. עבודת הקרבנות אינה נמצאת בניגוד לבית הפרטי, אלא מרימה את כל הבתים הפרטיים, את כל האישיות אל מעלה קבועה ורוממה של קרבת אלוקים. הקב"ה מבטיח 'והיו עיני וליבי שם כל הימים' וגם אנו מבררים את העיניים ואת הלב, שם בבית ד'. 'שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות בנעם ד' לבקר בהיכלו'.
כשמגיעים לארץ ישראל, אנו נחשפים לכוחות חיים שלא הכרנו. הדיוק הפנימי, אהבת החיים, עלולים להיפגם, ואנו פוגשים ברוצח בשוגג הגולה לעיר מקלט. תנועות חיים עדינות עלולות להיפגם כשאנו חווים עוצמות של חיים, וגם להן יש תיקון. תיקון ההרהורים הרעים הוא על ידי מקום העומד למעלה מהתפיסה השכלית הפשוטה. כשמגיעים לבית ד', אדם מגלה את מציאותו, את כל הווייתו מראשית ועד אחרית, ממרומי הנשמה עד תחתית הבשר והדם, משם הוא שואב חיים של בריאות המתקנים את הכל.
כשנחרב בית מקדשנו נתמעטו במקביל החיים ואתגריהם, אך כששבים לארץ ישראל כוחות החיים ברוך ד' שבים ומתעוררים. אמנם אנו עלולים דווקא בשעות תחילת זריחה אלה לפגוש טשטוש וחוסר דיוק, בכל היחס לגוף, בכל היחס לדמיון, בכוחו של הרהור, ובכוחה של ראיה. הצורך בדיוק העצמיות של האדם מגביר את הגעגוע שלנו לבית המקדש, כי רק שם נהיה מכווננים במלוא החיים. צורך זה מתעצם והולך בשעה שאנו רואים עד כמה האומה כולה מאבדת את דרכה, ועד כמה העולם כולו הולך ונבוך וצמא בפנימיותו לאורו של עולם, לבית המקדש. בימים אלה אנו מתפללים ללא הרף ומייחלים 'אור עולם באוצר חיים אורות מאופל אמר ויהי'.
שבת שלום וחודש טוב שיתהפך לששון ושמחה.