קדושת מדינת ישראל –ליום העצמאות

בס"ד

להורדת המאמר לחץ כאן

ננסה להתחיל את לימודנו מפיסקה באורות. אורות ישראל   פרק ה פיסקה ד': כל דעה כוזבת, הַמְהָרֶסֶת אֶת הָעוֹלָם, נוֹבַעַת עַל-פִּי רב מִמְּקוֹר הַחֵפֶץ לְהִתְעַלּוֹת בְּלֹא גְּבוּל וּבְלֹא הֲכָנוֹת הַנְּאוֹתוֹת, שֶׁזֶּה גּוֹרֵם לִנְפִילָה וְהִשְׁתַּבְּרוּת.

כשאנו מוצאים דעות כוזבות המהרסות את העולם, זה סימן שיש להם כח פנימי גדול. לכן הרב קוק דן על מקור הדעה, כלומר לא מה היא אומרת אלא בסיס התביעה הפנימי שלה. היכולת לסחוף המונים לדעה אינה נובעת מאמצעי תקשורת אלא מנקודה פנימית יותר שאנשים רבים מסוגלים להזדהות איתה.

הרב קוק מפגיש אותנו כאן עם צורך בבירור בין החפץ לבין התוצאה של החפץ, כלומר איך החפץ מתלבש במציאות. צריך לדון מה ייעשה 'לאחר מעשה' עם החפץ ומה ייעשה עם ה'שברים' של החפץ. ככל שדעה מהרסת יותר את העולם כך ניתן לשער שיש כאן חפץ להתעלות, אבל 'בלא גבול ובלא הכנות הנאותות'. האם עצם החפץ להתעלות במצב כזה הוא אמתי? יש בו טוב? או שמא נאמר שההתניה להתעלות מחד ומאידך 'בלא גבול ובלא הכנות נאותות' זה עצמו מלמד שעצם השאיפה אינה אמתית. כלומר האם מונח בעצם השאיפה רשע או שעצם השאיפה יש בו משהו טהור ונכון? לכאורה מההמשך נראה שגם עצם השאיפה אינו נכון, והיא עצמה מלאת רשע. ויותר מכך השאיפה להתעלות היא מוגבלת. אם כך הכוונה ב'לא גבול' היא לא למושא החפץ אלא לאופן ההתעלות. חסרה עדינות והקשבה.

עֲבוֹדָה-זָרָה חָפְצָה לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹהוּת בְּחוּשִׁים, וְיָרְדָה לְשִׁפְלוּתָהּ. כִּי רָצְתָה לַעֲלוֹת לְמָקוֹם שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת, וְלֹא קָנְתָה הַהֲכָנוֹת הַדְּרוּשׁוֹת, שֶׁהֵן דַּרְכֵי הַדֵּעָה וְהַהַרְגָּשָׁה, הַמַּכְשֶׁרֶת אֶת הָאָדָם לִהְיוֹת מְבַקֵּר בְּהֵיכַל ד'. יש כאן שאיפה להתעלות 'להתקרב אל האלוקות' אך היא מותנית –  'להתקרב אל האלוקות בחושים' – היא ירדה לשפלותה 'כי רצתה לעלות למקום שאי אפשר לעלות'. מדוע אי אפשר לעלות – האם החושים אינם חלק מעבודת ד'? הם חלק בתנאי שיש א. 'דעה והרגשה', כלומר החושים אינם המרכז אלא תולדה של דעה, הבנה, ורגש כלומר קישור כוחות החיים כולם אל מרומי התודעה.

ב. התוצאה היא להיות 'מבקר בהיכל ד' ', כלומר המצב השלם מונח בעצם הבקשה, שיוצרת תנועה מתמדת של התעלות 'ישמח לב מבקשי ד" ולא מוצאי ד', אותם מצבי 'מציאה' הם רק 'ביקור', אין הם מגלים שלמות של יחס כמו שכותב בעולת ראיה: התהללו בשם קדשו, ישמח לב מבקשי ד'. קדש ד' הוא התכן של המחשבה העליונה, מגמת כל המגמות, שבכללותה של ההנהגה האלהית בכל ההויה כולה, השם של הקדש, והוא המקור החפצי, המעולה ביסוד קדושת בחינת הרצון הנקדש, שממנו נובע כל מה שיש לו יחש למהותה של מגמת ההויה. הבהירות הנשמתית באה מתוך שקיעת החפץ והרעיון המעולה בזהר עליון זה, עד שאנחנו נעשים ע"י זה מלאי אור קדש, ואור הקדש הזה פועל הוא בקדושתו על מהותנו העצמית המתבטאת ברגש להיות מלאה עז וחדות עולמים בדעת ד' הפנימית, ששופעת תמיד בזרמי קדשה בתוכיות מקור נשמותינו. זהו אופן הדעת המיוחד לכנסת ישראל המתגלה על ידי לימוד תורה. וע"י קדושה עליונה זו אנו באים לידי ההכרה, שהחפץ הפנימי של בקשת ד' הוא העולה על כל החיים ועל כל האושר, ושהבקשה בעצמה היא התכונה המבוקשת, לא המציאה, שהיא תמיד בלתי אפשרית, כי הננו צועדים מגודל אל גודל, ומבקשה לבקשה, מבהירות לבהירות ומודאות לודאות יותר עליונה ע"כ רק כאשר נתהלל, אנו בפנימיותנו, בשם, של כל הקדש האלהי המתעלה בתור המבוקש האחרון של כל היצור, אז נגיע למדה עליונה זו, שנדע, כי לא מציאת ד' יהיה החפוש שלנו, שהרי הוא מצוי לנו בכל עת, ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כד' אלהינו בכל קראנו אליו, אבל עם כל המצאו לנו הננו תמיד עסוקים בבקשה, לבקש את ד', ולהתעלות בעלוי אחר עלוי, בחוזק הגלותו לנו, ומבלי קץ ותכלית למבוקש הננו מלאי עז ושמחת עולמים. התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ד'.

 כשמתנים את עבודת ד' בחושים הרי שיש כבר ציור באלוקות, ולכן למרות שבעצם השאיפה עדיין לא ניכרת כל השפלות, כבר יש כאן נפילה. אחר כך כשהדברים יוצאים יותר לפועל מתגלה קבלה של הרוע והפירודיות של העולם, אותה התעצמות חושית העומדת כמנוגדת למוסר, אותה תפיסה שרירותית של המציאות, וממילא אותה אלימות המאפיינת את העולם עובד העבודה הזרה, שגם אם אינה מלחמתית בהכרח, היא מיואשת מהיות טוב בעולם.

אם בעבודה זרה ה'איך' בנה את ה'מה', כלומר החפץ להתעלות עם החושים יצר ציורים אלוהיים זרים, הרי שבנצרות ובאסלאם ה'מה' בנה את ה'איך'. השורש הוא תפיסה אלוקית המציירת ציור חיובי, מסוים באלוקות שזה גרם לבניית 'איך' שלם. מה מקור הנצרות והאסלאם?  

הַנְּטִיָּה מִקַּו הַמְּקוֹרִי, מִמְּקוֹרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ לָהּ תָּמִיד מֵעֵין עֲבוֹדָה-זָרָה, דְּהַיְנוּ חֵפֶץ וּפעַל לְצַיֵּר אֶת הָאֱלֹהוּת בְּהַכָּרָה מֻחְלֶטֶת חִיּוּבִית. דווקא הגאות האלוקית כלומר ההתגלות הרבה מעל ומעבר ליכולת העולם לספוג מתגלה בענווה, בשחרור מקנה המידה העולמי. יש עריגה עמוקה בנפש האדם אל הנשגב, אל השמים, אבל גובה שמיו מוגבל אל מה שמתגלה מהשמים בעולם, בארץ. היכולת לעבוד את ד' בשלמות היא רק מתוך יחס אל המקור כפי שהוא מתגלה בכנסת ישראל.  רַק גִּלּוּי הָאֱלֹהוּת שֶׁעַל-יְדֵי מִדַּת הָעֲנָוָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לִמֵּד לוֹ, כִּי "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" וְ"לֹא תוּכַל לִרְאת אֶת פָּנָי". זאת הִיא תַּכְלִית הַהִתְעַלּוּת שֶׁל הַצּרֶךְ הָאֱנוֹשִׁי אֶל דַּעַת הָאֱלֹהִים, שֶׁיֵּדַע אֶת חֵלֶק הַיְדִיעָה וְאֶת אִי-אֶפְשָׁרוּתָהּ בִּמְלֹאָהּ, שֶׁעַל-יְדֵי כֵּן תִּהְיֶה תָּמִיד הַהִתְעַלּוּת שֶׁבָּהּ, עַל-יְדֵי הַחֲלָקִים הַמִּתְגַּלִּים בְּהַכְשָׁרַת הָאָדָם, הַכּחַ הַדּוֹחֵף אֶת הַתַּרְבּוּת הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּבָה. 'המבדיל בין ישראל לעמים', ברגע שיש הויה לאומית היא כבר בנויה על תפיסת מקום בעולם ולכן היחס שלה לאלוקות יהיה חלקי, מוגבל לעולם, וגם התקוה שלה מהעולם תהיה תקוה חלקית, אי אפשר לחבוש להתיר עצמו מבית האסורים וא"א לעולם לצייר את עצמו ללא כבליו העצמיים. ולכן החפץ האלילי להתעלות הוא מוגבל גם בעצם החפץ ולא רק בלבוש שלו – החושים, ולכן גם אם יצליחו להינתק מהחושים ברמה כזו או אחרת עדיין החפץ יהיה מוגבל ועדיין יהיו ציורים באלוקות. עם ישראל מעמידים במרכז את 'ישמח לב מבקשי ד' ' ולכן הם מלאי ענווה וסבלנות. הנצרות ואחריה האסלאם הגיעו בשעות משבר בעם ישראל. יש הקשרים רבים למשבר, אבל לענייננו הסבלנות והענווה לא הניבו פירות מידיים.

הַנַּצְרוּת חָשְׁבָה, שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת הָאֱלֹהִים. הִיא מָדְדָה אֶת הַבִּלְתִּי-נִמְדָּד בְּאַמַּת הַמּוּסָר הָאֱנוֹשִׁי, עַל-פִּי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהָיְתָה יְכוֹלָה לְהִשְׁתַּעֵר בִּימֵי הִתְגַּלּוּתָהּ. כלומר להופיע בתוך קנה המידה הסובייקטיבי וּמִן הַדִּמְיוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהּ יְדִיעָה בְּמַה שֶּׁאֵין לָהּ וּלְכָל נוֹצָר כָּל מֻשָּׂג, וְהַרְגָּשָׁה בְּמַה שֶּׁאִי-אֶפְשָׁר לְהַרְגִּישׁ, הִתְקָרְבָה בְּטִבְעָהּ לָאֱלִילִיּוּת, וְנִסְתַּבְּכָה בְּמֻשָּׂגִים אֱלִילִיִּים כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁלּא תּוּכַל לַהִנָּקוֹת מֵהֶם כִּי-אִם עַל-יְדֵי שִׁברוֹן גָּמוּר בְּעַצְמוּתָהּ, שֶׁיִּגְרם בִּטּוּל צוּרָתָהּ וַהֲשָׁבַת חֲלָקֶיהָ הַטּוֹבִים לַמָּקוֹר שֶׁמִּשָּׁם לֻקְּחוּ, שֶׁהוּא אוֹצַר הַתּוֹרָה וְאוֹר יִשְׂרָאֵל.

מַה שֶּׁהִיא הַנַּצְרוּת בְּיַחַס אֶל הַחֶסֶד וְהַמּוּסָר, שֶׁהִיא חָשְׁבָה שֶׁהִיא מְבִינָה בָּהֶם אֶת הָאֱלֹהוּת וּמַרְגִּישָׁתָהּ, כֵּן הִיא הַמֻּשְׂלְמַנִיּוּת בְּיַחַשׂ אֶל הַחָכְמָה וְהַגְּבוּרָה, שֶׁהִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁהִכִּירָה בָּהֶם אֶת הָעַצְמִיּוּת שֶׁל הָאֱלֹהוּת, וְעַל זֶה בָּנְתָה אֶת יְסוֹדָהּ. אָמְנָם חָכְמָה וּגְבוּרָה מַחֲזִיקוֹת אֶת הַמַּעֲמָד בַּלֵּב בְּצוּרָה יוֹתֵר אַמִּיצָה מֵחֶסֶד וְאַהֲבָה, הַמְרַכְּכִים אוֹתוֹ וּמְבִיאִים לִנְטוֹת פָּנִים לְכָל צַד. עַל כֵּן תּוּכַל הַמֻּשְׂלְמַנִיּוּת לְהַחֲזִיק יוֹתֵר מַעֲמָד בְּרִחוּק מֵהָאֱלִילִיּוּת, וְלֹא תִּשָּׂא פָּנִים לְהַרְגָּשַׁת הַלֵּב, שֶׁעַל-יְדֵי שִׁתּוּף שֶׁל צִיּוּרִים וּסְמָלִים וְדֵעוֹת חֲלוּשׁוֹת תּוּכַל לִמְצא אֶת הָרךְ שֶׁהִיא חָפְצָה. אֲבָל בְּכָל זֶה לֹא תּוּכַל לְהַחֲזִיק מַעֲמָד קָבוּעַ, וְאֵין בֵּינָהּ לְבֵין הָאֱלִילִיּוּת חַיִץ הֶגְיוֹנִי. כִּי הָאֱלֹהוּת הַמּוּבֶנֶת וְהַנִּכֶּרֶת  עַל-פִּי מִדָּה נִבְרֵאת, כְּחָכְמָה וּגְבוּרָה, וְכָל מִינֵי מַעֲלוֹת כָּאֵלֶּה, מִמַּה שֶּׁהַפֶּה וְהַלֵּב שֶׁל הָאָדָם הַמֻּגְבָּל יָכוֹל לְדַבֵּר וְלַחֲשׁב, הִיא בְּעַצְמָהּ תְּכוּנָה שֶׁל אֱלִילִיּוּת, מִפְּנֵי שִׁקְרוּתָהּ וְהֶעְדֵּר מְצִיאוּתָהּ, וּלְעוֹלָם תְּנֻצַּח מִן הַכְּפִירָה הַשּׁוֹלֶלֶת, שֶׁצָּדְקָה מִמֶּנָּה כְּשֶׁנַּעֲרִיךְ אֶת שְׁתֵּיהֶן אֶל הַמֻּשָּׂג הָאֲמִתִּי שֶׁל הָאֱלֹהוּת. הכפירה כאן אומרת תביעה גדולה יותר לנשגב, למרות שהיא בפועל זנחה את היחס לנשגב, כִּי הַהֶעְדֵּר וְהַשְּׁלִילָה הֵם סוֹף-כָּל-סוֹף סוּבְּיֶקְטִיבִיִּים לָאָדָם, וּבָזֶה הֵם אֱמֶת, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָאָדָם מַשִּׂיג, מְשַׁעֵר וּמַשְׂכִּיל, בְּאפֶן חִיּוּבִי, הַכּל הוּא שָׁלוּל וְאָפוּס מֵאֲמִתַּת הָאֱלֹהוּת, מִפְּנֵי שֶׁהַהַגְבָּלָה וְהָאַפְסִיּוּת הִנָּן הַדְּבָרִים הַיּוֹתֵר מְסַמְּנִים אֶת כָּל הַמֻּשָּׂגִים הָאֱנוֹשִׁיִּים, מִמַּה שֶּׁתְּהֵי מוּצֶצֶת בָּהֶן הַהִתְעַצְּמוּת שֶׁל הַהֲוָיָה וְהַיֵּשׁוּת, שֶׁהֵן בִּמְצִיאוּת הַנִּבְרָאִים רַק מִפְּנֵי הוֹפָעַת הָאֱלֹהוּת עָלֶיהָ וְלֹא מִצַּד עַצְמָהּ. המכנה המשותף בין הנצרות והמוסלמיות היא הגדרת האלוקות מתוך נקודת מוצא אנושית סובייקטיבית, ניסיון לתת תואר חיובי לאלוקות. יש כאן העצמה של יכולת הסובייקט להשיג דברים. במובן הזה המהפכה הקאנטיינית יצרה מצב בו הסובייקט חזר אל מקומו הראוי לו. אבל 'לא לקאנט נשוב', כפי שכתוב באיגרת מד', הוא אמנם צמצם את הסובייקט אבל לא נתן שום קנה מידה למפגש חי עם הממשות אפילו הרוחנית הארצית וקל וחומר שלא עם הנוכחות האלוקית.    

עַל כֵּן יְסוֹד דַּעַת אֱלֹהִים הָעוֹמֶדֶת לָעַד הִיא הָאֱלֹהוּת הַמִּתְעַלָּה עַל כָּל הַתְּבוּנָה וְהַהַרְגָּשָׁה, הַחֲתוּמָה בְּתוֹךְ הַתְּבוּנָה וְהַהַרְגָּשָׁה בַּחוֹתָם שֶׁל הָעֲנָוָה, וְשֶׁל אִי-אֶפְשָׁרִיּוּת הַהַשָּׂגָה. וְדַוְקָא מִצַּד זֶה הִיא גְּדוֹלָה בִּפְעֻלָּתָהּ עַל הַחַיִּים. הִיא מְיַשֶּׁרֶת אוֹתָם, מַעֲלָה אוֹתָם תָּמִיד עֲדֵי עַד, כלומר ללא גבול (עיין עולת ראיה ברוך שאמר – חי לעד, ו'עדי עד') וְכָל הַחַיִּים כֻּלָּם, וְכָל הַתְּנוּעוֹת הַחָפְשִׁיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הָרוּחָנִי וְהַחָמְרִי, בָּעוֹלָם הַפְּרָטִי וְהַכְּלָלִי, מוֹצְאִים דַּוְקָא אֶת תַּפְקִידָם.

אָמְנָם כְּדֵי לִהְיוֹת אֻמָּה שְׁלֵמָה יְכוֹלָה לְהִתְפַּרְנֵס בְּמָזוֹן רוּחָנִי דַּק וְנֶאֱצָל כָּזֶה, בִּפְנִימִיּוּת נִשְׁמָתָהּ, צָרִיךְ לָזֶה הֶכְשֵׁר גָּדוֹל מְאד, הֶכְשֵׁר גִּזְעִי היותנו בני אברהם יצחק ויעקב וְהֶכְשֵׁר מוּסָרִי מתן תורה וְהֶכְשֵׁר הִיסְתּוֹרִי מה שהתבטא באלפיים שנות גלות וכל תהליכי הגאולה שלפנינו , וְכָל אֵלֶּה נִשְׁלְמוּ רַק בִּכְנֶסֶת- יִשְׂרָאֵל. "אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ, וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ". כנסת ישראל היא אומה הבנויה על דעת אלוקים במובן השלם שלה. הנושא של עם ישראל הוא הדבקות, הצמאון לא-ל חי. באורות התחיה פרק א' הרב קוק כותב שזהו תוכן הגאולה – חידוש במדרגה של דעת אלוקים. צריך לנסות להבין מהו החידוש של הקמת המדינה ביחס לדעת אלוקים. וכמו כן להבין מה היא חידשה ביחס לאומות העולם בכללות ולנצרות ולמוסלמיות בפרטות.

נקדים הקדמה: 

 כשמדובר על אותו חפץ עצמו של התעלות כשהוא בתוך כנסת ישראל, הוא מתפרש אחרת. מדוע?

נעיין בשמונה קבצים קובץ א' רמג' רמד' שהן חלק מהפסקאות אותן הרב צבי יהודה ערך במאמר הנשמות של עולם התוהו.

הרשעים, בעלי הפרינציפים, הפושעים להכעיס ולא לתיאבון, נשמתם גבוהה מאד – מאורות דתוהו. קשה מאד לאבחן רשעים כאלה, כי יש לנו כאן עסק עם נשמות, כלומר עם היחס בין השאיפה הבלתי גבולית לאישתאבא בגופא דמלכא, כפי שהיא בונה את התוכן המורגשי הפרטי. אורות דתוהו יוצרים מצב בו יש תוכן שאין לנו כלי הכלה שלו, אין יכולת 'אפילו ברצון לרצות', (צמאון לאל חי – אורות עמ' קיט'). אותו רצון ל 'ישמח לב מבקשי ד' ', אינו קיים ככלי אצל נשמות דתוהו. מדוע? הם מחפשים משהו העומד למעלה מיכולת ההכרה, אפילו זו המתלבשת ברצון. הרצון מתמזג עם חפץ ההתעלות, אבל כאן יש ציפייה להיות חלק ממקור ההתעלות. אין ערך לתנועה עצמה, לקימעא קימעא, אלא חפץ בתוכן המוחלט המעולה למעלה מכל יכולת עילוי. אם לגבי דעות של אומות העולם ראינו שיש רצון אבל הוא מוגבל כבר לתפיסה סובייקטיבית כזו או אחרת, כלומר אותו חפץ עילוי הוא רק הד קלוש לתנועת ההתעלות העצמית של העולם המתגלה בישראל, הרי שנשמות דתוהו מדברות על היחס למה שמכונן את ההתעלות המתמדת, אין להם את הענווה, את הסבלנות, אבל לא במקרה, הם נבראו בצורה כזו שהם חיים את היחס למה שעומד למעלה מכל המציאות.

כאמור קשה להבחין באנשים פרטיים כאלה,  אפשר להבחין בהם דרך כל מיני תנועות גדלות יותר, וגם שם אנחנו צריכים להבחין בין אותנטיות לבין זרמים הבאים מן החוץ. כמו שהוא כותב בקובץ א' רסה': ההדרכה הרגילה של תום ויושר, בשמירת המדות הטובות וכל דת ודין, זהו ענין תהלוכות עולם התיקון. וכל ההתפרצות מזה, בין שהוא בא מצד קלות דעת והפקרות, בין מצד עליית דעת והתעוררות רוח עליון, הוא מענין עולם התהו. אלא שיש הפרש גדול בפרטים של עולם התוהו עצמו ובנטיותיו לשמאל או לימין. לכאורה הימין כאן הוא התעוררות רוח עליון והשמאל הוא הצד של קלות דעת והפקרות. יש מקום להרחיב יותר ולהבין את המושג שמאל וימין כהבדל שבין תנועה פנימית – ימין, לבין תנועה ששואבת את חילה מבחוץ – שמאל. אך נראה שהרב צבי יהודה פירש את המושג שמאל וימין כהתעוררות של עליית דעת בימין וכקלות דעת והפקרות משמאל, לכן הוא הצמיד לפיסקה זו את הפיסקה רצז' שם: נשמות דתוהו גבוהות הם מנשמות דתיקון. האידיאליסטים הגדולים רוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, על כן הם מהרסים את הבנוי לפי מדת העולם. זהו הימין,אחיה בטוב כל כך גדול שאין יכולת ביטוי והמעולים יודעים לבנות ג"כ את העולם הנהרס, זה הימין שבימין, בהמשך הוא אומר שזו מידת הצדיקים אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל דהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו הנשפל. כלומר יש לנו כאן לפחות ארבע חמש רמות: 1. יש לנו את מה שהוא מכנה הנשמות דתיקון שהן שייכות להדרכה הרגילה של תום ויושר בשמירת המידות הטובות וכל דת ודין. 2. יש כאלה ש'הנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל דהיא'. אותם אלה יודעים רק להרס. ברמה הזו ניתן להבחין כנראה בין שני סוגי הירוס – הרס פנימי והרס חיצוני. ההרס הפנימי מתבטא לפעמים בצורות קשות יותר אבל נראה שאין הוא מסוגל להגיע לכלל שיטה. אך כשכוחות כאלה כבר מושפעים מן החוץ, הם יוצרים תדמית ושפה של התעלות, אבל בעצם הם יונקים ממחשבות מאד נמוכות. נוסיף יותר –כשיש מחשבת עבודה זרה גויית, יש מקום להעלותה כי באמת ההתעלות כפי שנחשפת ביסודה היא מקסימום היכולת הרגילה של לאום רגיל, אבל כשנכנס לישראל יש כאן זיוף גדול. 3. הסוג השלישי הוא אלה ששייכים לשורש של עולם התוהו – לא אלה החיים רק את השלילה – כלומר רואים נכחם את העולם כמלא רוע שאותו צריך לפרק. המחבלים והמהרסים של הסוג השני אינם בדווקא בעלי תאוות, או כאלה הבזים לטוב, אלא אלה שאינם מסוגלים לתת אמון בטוב שנמצא בעולם, זוהי קלות הדעת וההפקרות שלהם, היא מתבטאת לבסוף גם בהפקרות ובקלות דעת אבל שרשם אינו התאווה וכדומה. האידיאליסטים נותנים אמון בטוב כל כך גדול ורחב שכל מה שהוא פחות ממה שהם אחוזים בו, ואחיזה זו היא למעלה מכל ציור ולכן היא אמון בטוב מוחלט כזה שאינו מסוגל להתגלות בכלל במציאות ולכן הם מהרסים.

מי שכבר מושפע מבחוץ יש לו כבר ציור של טוב מוגבל אל העולם ולכן הגם שלכאורה הוא מפרק, הוא עסוק בפירוק חלקי מאד. תת סוג כזה התפתח מאד אצלנו בשנים האחרונות – הוא אמנם מדבר בשפה של שאיבת תכנים מבחוץ, אבל גם לו יש תוך פנימי – חשש מאיבוד היחס אל הממשות, אל ה'עכשיו' אל ההווה.

כשאנחנו מתחילים להתפלל שמונה עשרה- מי יכול להכיל בכלל את ההתנשאות של הנשמה את השאיפה העליונה שרק קצה בא לידי גילוי במילות התפילה, ואנו מבקשים שד' יפתח שפתינו יסיר מאיתנו את שפת החול החיצונה ויגלה את עומק המית הנשמה. אנחנו לא מסירים את שפת החול לא כי איננו מסוגלים אלא כי אנחנו חפצים בחול, אבל בפנים יש סערה נוראה. כל הברכה הראשונה מציירת לנו את השבח – 'בשוא גליו אתה תשבחם', את הברית המופיעה באלוקינו ואלוקי אבותינו וככל שמעמיקים לחדור אל הארץ כך יש עוד פעם ועוד פעם גילוי מדרגת אלוקות עליונה – 'אלוקינו ואלוקי אבותינו – למעלה מ'מלך העולם';ואז 'האל'- כשאנו באים לתאר מידות אלוקיות המסוגלות להופיע בתוך קנה המידה של העולם, 'הגדול הגיבור והנורא';  ושוב 'אל עליון' כשהוא בא להניע את העולם כגמול עלי אימו 'גומל חסדים טובים…ומביא גואל לבני בניהם'. הגאולה היא התוכן המרכזי הבסיסי היכול להכיל את הרגשות העליונים האלה. בדור של גאולה מתרבה החוצפה ששרשה מעולם התוהו. ואז אנו קושרים את עצמנו לעתיד הרחוק ביותר של תחיית המתים ומתוך זה אנו באים לבנות את הקדושה בהווה.  

4. הסוג הרביעי  כבר מנסה לבנות עולם מותאם אל החפץ העליון הזה. אין הוא נכנע לעולם אלא הופך אותו להיות בעל חפץ. אם מול החוצפה הרגילה צריך לבנות אמון בטוב, אידיאליזם גדול, הרי שמול החוצפה האידיאליסטית צריך לבנות סבלנות האחוזה בתחיית המתים, אבל מול הכוחות החדשים האלה צריך בבת אחת לבנות קדושה חבויה ומוסר המסוגל לאבחן בין אותנטי למה שבא מבחוץ. אבל עיקר הדגש צריך להיות על החיוב, כי כשאתה מזהה את החיוב אתה מסוגל לעורר הדהוד של טוב גם באותם תמימות הנגררת אחר התנועות העולמיות.  כמו שכתוב בקובץ ב' יד': רואים אנו בעין, איך כל נשמה ישראלית חוצה היא בעז חילה את הים הגדול של תהום התוהו, תהום התוהו הוא העולם כפי שמצטייר על ידי עולם התוהו, מה שנותר מהעולם הוא רק שבריםוחושך וכל הגלים של המים הזידונים שהיא צוללת בהם, והיא שוחה בכל כח הפנימי שלה, ובארבות ידיה וכל יצוריה ומתאמצת לבוא אל החוף העליון, אל מקום אור אל אלהי ישראל, מקום האושר הגדול וזיו שדי, מקום מעמד השירות העליון וזיו השכינה, שמרוב אור נגהה, מאירים גם בכל הליכות חיי הבשר והמעשה, המדינה והממלכה, חיים אחרים, טיפוסיים, מיוחדים לישראל, שאור קודש פרוש עליהם, וגם גנוז במעמקיהם. בכל החתירה והבלבול הנורא יש תביעה להארה חדשה בחיי הבשר והמעשה, המדינה והממלכה, כפי שנראה בעזרת ד' בהמשך. גם כל הנשמות הנראות כטבועות במעמקי תהום גלי ים זועף, כל נשמות פושעי ישראל היותר נפולים, כולם באין נידח הינם שואפים והולכים, שוחים וזורמים, צועקים ממעמקי ים לגיבורי כח, צדיקי עולם, לבוא לעזרתם, לזרוק להם עיגולי הצלה, חבל לאחוז. ומלאי רחמים הם צדיקים איתני עולם, עבדי ד', עושי דברו באהבה וחסד ובגבורה גדולה, והינם זורקים להם ברוב חמלה אמצעי הצלה והגנה, ומזון כדי העמדת החיים, כל זמן שהם עדיין מתאבקים עם הגלים במחשכים במצולות.הקוד הראשון הוא העמדת החיים, השארת חפץ החיים, זה יכול להיות עם מחשבות קטנות של קודש שמותירות יחס אל רוח ישראל, זה יכול להיות מחשבות קטנות אודות קיום לאומי, וזה אולי יכול להיות מחשבות העסוקות כמעט בפסיכולוגיה.  גם כל ניצוץ חיים פזור מכל אשר אל החיים יחובר באיזה אופן שהוא, ולפעמים עצם זריקת אמצעי ההגנה וההצלה להעמדת החיים עוזרים לחיבור לחיים, וכל אשר מריח לבנון של מקור ישראל יפריח, באיזה אופן שנדחה, בשגגה או בזדון, בפשע או במרי מלא מרורות, אור עליון, אור חסד לאברהם, על הכל פרוש, ובתוך הכל נוקב ויורד. ותהום אשר יחשוב לבלע רכוש עליון, רכוש קודש זה, מוכרח הוא להקיא את הקודש, ואת כל המתייחס לו, גם באופן היותר רחוק. חיל בלע ויקיאנו, יח'ד מארב'ע כנפו'ת הארץ לארצנו, שם קדוש של קיבוץ גלויות מבטנו יורישנו אל. אשרי העם שככה לו, אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ד' אלהיו. אמר ד' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים.

כשכך מזהים את התביעה, את הבריאות מעבר לעולם הדיבורי, אז מובן שהתוכן הדחוף ביותר הוא לשכלל את מושגי הקדושה שלנו. מושגי קדושה שאינם משועבדים לעולם: עיין שם פיסקה ו':    הקדושה העליונה, כשהיא מופיעה על היחיד ועל הציבור, היא מעמידה אותם על המעמד של הרצון העליון, המופיע בכל ההויה כולה, וממילא זורח גם כן בם אותו האור המקורי, שמחיה את אותו הרצון הקדוש והנשגב. הקדושה שואבת את חילה מהאור המקורי אותו מבקשים האידיאליסטים של עולם התוהו הרצון הפרטי אינו אז מצומצם ומאופל, סגור במצרים של ההשגות והמאויים שעל פי התנאים המצומצמים של ההויה, ובודאי לא באופן של העריגה לאלוקות, כפי שראינו אצל הגויים שהיא מצומצמת כי אם הוא בוקע ועולה, הולך ומזהיר, לאין חקר, ומתאחד הוא בפנימי פנימיות עם העונג העליון, העדן האלהי, בכל מילואו וטובו, היורד לההויה כולה בשפע אורו. התעלות הרצון למרומים עליונים הללו, היא מחדשת את כל טפוס ההויה לצד מעלה. לאותה התעלות של 'ישמח לב מבקשי ד' ' חוקי החיים, חוקות שמים וארץ, מאירים באור עליון,  באור של גדולה, באור של הופעת חיים בכל היש בצורה עליונה, בצורה רחבה ומליאה, באור חי העולמים, ומקור חיי החיים. עיין אורות הקדש תחילת חלק ב' 'ממקור החיים שהוא למעלה מן החיים שואב ישראל את רוחו' כל התורות, הדינים, הרעיונות, המוסרים, הטבעיות, הסדרים, הנימוסים, החכמות, השירים, הרצונות, זעזועי החיים, תנועות ההויה, התקדמותה, אחיזתה במהות הישות, אינם אלא אוצרות מלאי אושר, שהרצון המתעלה מכל, בעדנו, בגבורת עוזו ובהוד נצחו, ביסוד תפארתו וברום חשק תפארת מלכותו, ייגלה וייראה בהם בזוהר מלא. מהתנועה היותר תחתונה, הולכים הדברים כסדרם בלא הפסק, עד מרומים העליונים. הישוב המדיני, החיים הפרטיים, המאויים, הדאגות, צרכי הקיום היותר ירודים, החפץ לרומם את הכלל, את האומה כולה, את כל העולם, את כל ההויה, את הנשמות כולן, את כל החושים, הנטיות, לאחד את כל העולמים, לנצח את המוות, להעשיר את חיי החיים ממרומי מקוריותם כל החפצים ההם, וכל מה שלמעלה מהם, בלא פירוד וקיצוץ, קבועים בנשמת הכלל, בצורת כנסת ישראל, בדמות דיוקנו של יעקב. וכל מה שיש לחלק באלו ההדרגות בין עליון לתחתון, בין פרטי לכללי, כל אחד נעשה בסיס לחברו, וחברו העליון נעשה לו תוך, נשמה, ואור. הכרח הוא לפתח את סגור הגניזה. אור הגנוז מוכרח הוא לשלח קרני אורו להחיות רוח שפלים. אי אפשר להישאר במעמד נורא מצומצם כזה שהעולם עומד עליו. זוהי התחלת המשמעות של הקמת מדינה- מצד אחד פתיחת סגור הגניזה ומצד שני אמון שהעולם בממשיותו מתקומם ונבנה כדי לברר ולתת אמון בכל המדרגות כולן אמנם, השאיפות היותר עליונות לא ידלגו שום דרגה, הכל צריך להתבסם על ידן ומהן. כשרוצים לתקן הכל, כשרוצים להכשיר את נשמת כל היש לעדן עליון שבעליונים, צריכים לתקן את המידות האנושיות כולן, צריכים להכשיר את חיי הפרט וחיי החברה בהכשר הראוי. השכל הישר, התורה, אור ההופעה האלהית, החיזיון שבקדושה, הטוהר שבקדשי קדשים, הדמיון הנאצל, היונק משמי שמי קדם, הכל יעזור לשכלל ולתקן, להפיץ עננים מחשיכים, למול ערלות כל לב ובשר, להרחיב גבול הדיעה והשכל, לשחרר את הרוח מכל כבלי סכלות ורשע, לרומם את כל הקטן והנמוך, ברעיון ובחפץ, בהכרה ובנטייה, אל מרום העושר של הגודל והגובה, אל המרומים הנעלים מכל שם ותואר, אל העליוניות המוחלטת, שכל זיו וכל זוהר יעומם מול זהרה. לכל מגמה עליונה שבעליונות צריכים להשתמש בכל האמצעים, ולשלב את כל הדרכים יחד, לזווגם זה עם זה באופן שכל דרך יוסיף לחברו אומץ וחיים, אמנות ומלאכה, גבורה וחיל, שירה ויופי, תפילה ותורה, כשרון מסחר ועבודה ועוז אמת, אהבה וחסד מלא, ואומץ רוח מלא עוז, בהירות דיעה וביקורת רחבה ועשירה, ותום לבב, באמונה עליונה, באוצר החיל והחוסן, באוצר הטוב ומקוריותו ועליוניות כל היש. כל התארים, כל הניצוצות, הכל בחוברת והכל בסידור, הכל בהבלטה והכל בהתאמה, הכל בחיזיון ובכח, והכל בפועל ובשליטה ממשית, במלוא מובן המציאות והישות, הכל בכלל, הכל יוכל וכוללם יחד זאת ויותר מזאת היא ציפייתנו תמיד

ומייד הוא ממשיך בפיסקה הבאה (ז') לתאר את הצדיקים, גדולי הנשמה, אלה החיים את הטוב הטמון בעולם התוהו ומאירים את כל העולם מאור זה: גדולי הנשמה, כשהם נטפלים לעסקי החיים הרגילים, הרי הם ממשיכים אור חיים עליונים בעסקי החול הללו, ומקדשים אותם בעד כל העולם כולו, וקל וחומר בעד עצמם, וכן הם מרימים את הערך של כל אותם הענינים הקטנים למעלה רוממה, גדולה ונשגבה. אלה הישרים, שצרור החיים העליונים הוא עמהם תמיד, ואור עונג קודש ד' הוא מאיר להם בכל עת, כשהם יורדים לדבר דברי חול פשוטים, הרי הם יודעים ומכירים איך אור החיים של הקודש הכללי מתפלש שמה בכל המחבואים, והם מגלים משם את האור, ומביאים אותו בדיעה והשכל, ובגבורת חיי נשמות, אל מקום עליון, אשר שם חיי הקודש מאירים בהרחבה, בגלוי ולא בסתר, בזוהר בולט ונוצץ. כשהם יורדים להסתכל על העולם הסתכלות חיצונית, כשהם פונים להתעסק בחכמות חול, גם בדברים זרים, בכשפים, באמונות זרות וטמאות, מהכל הם שואבים את קרני אורו וניצוצות חיי קודש המפוזרים, הם מסוגלים לראות נקודת אמת אפילו באותה התעלות קלושה הנמצאת במחשבת עבודה זרה, עם כל תביעתם לביעורה, ודווקא על ידי העלאתה של תביעת עילוי זו יתבער ממילא הרע.  מהכל עושים עטרות חן, למלאות בהן את אור החיים כולו, למלא את הוד קודש עליון מכל עבריו. כמה גדולה היא עבודה זו, כמה דיעה עמוקה, בינה נשגבה, טוב לבב ואהבת אמת לכל הבריות, ואור אש קודש של חשק צמאון קרבת אלהים אמת, נטיית התענגות על ד' בכל מלוא נשמה, כל אלה, ויותר מזה, הינם ממלאים את לבב שרי קודש אלה, היודעים לעמוד בפרץ לגדור גדר, ולישא דיעם למרחקים, לבשר תהילות ד' בקצות ארץ, באיים רחוקים, להקדיש קודש קדשים, ולפאר פאר חי העולמים.

לפני שנחזור אל המדרגה הזו, ונראה את המיוחד שבקדושה המופיעה בהקמת מדינה, מה היא משנה בכל מישורי עבודת ד' שלנו ,אנו צריכים להבין את היסוד, יסוד שנבנה בנו כתוצאה מהקמת המדינה – איננו פטורים מעבודת גדולי הנשמה, גם אם בפועל איננו גדולי נשמה, עבודת הצדיקים היא הבסיס של החיים שלנו. בסיס חיים זה השתנה כתוצאה מהקמת מדינה – המדינה שיצרה את הפיכתנו לעם, יצרה  בניית תשתית הכרתית של כל יחיד על סמך המבנה הקיים בלאומיות בדור הזה, שהיא עבודת הצדיקים, כמו שאנו רואים שכולנו שייכים למדרגת מסירות נפש, שכולנו שייכים לכאבים הנוראים של עם ישראל החוזר לארצו.

נחזור לנקודה הקודמת – מדוע אצל הגויים הרב קוק מדבר על ההתניה שבמחשבת העלוי ואיל לגבי נשמות דתוהו הוא מדבר על חפץ העילוי ומתעלם מהשפה החיצונית שלו? כך הוא כותב בקובץ א' פיסקאות קלה' קלו': הנשמות של עולם התוהו הנן גדולות, גדולות מאד. הן מבקשות הרבה מן המציאות, מבקשות הן מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול, מבקשות אור גדול מאד. כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו. הן ירדו ממעלתן מראשית הנטיה של ההויה להולד, התרוממו כשלהבת ונדעכו. נשמות אלה הן יצירה אלוקית ראשיתית, של ראשית נטיית ההוויה להיוולד, כשעדיין במרכז הוא הרצון האלוקי הבלתי גבולי, ותביעת התאמה של המציאות אל תוכן עליון זה, של עולם שבמהותו 'אינו יכול להתקיים'. מרכז הכובד של חייהם היא מציאות נשמתית, לא תוכן מוגבל אל העולם, לא מחשבה כזו או אחרת, אלא מציאות השייכת לעולם עליון יותר.ולכן הוא מבחין בין השאיפה ללבושה. את הנטיה הזו עצמה הרב קוק מתאר במקום אחר(קובץ א' תסב'):למה באה השבירה? לפי שהאלהות נותנת היא לפי כחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת, על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי. ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל.

 נחזור לפיסקה קלה': שאיפתם הבלתי סופית לא תכלה, הנן שואפות ונופלות. מתלבשות בכלים שונים, שואפות הרבה יותר ויותר מהמדה, רואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים שאינם מניחים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בעצב, בחרון, ומתוך קצף – ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע. אם אצל אלה הבאים מתוך הפקרות לא נראה את עומק הייאוש, כאן אנחנו נוכל לחוש בייאוש עמוק.  התסיסה החיה שלהן איננה שוקטת. מתגלות הן בעזי פנים שבדור. וביותר מתגלות באיזה אחרית ימים, בתקופה שלפני הרת עולם, שקודם להויה יצירית חדשה ונפלאה, בתחום שעל התרחבות הגבולים, בטרם לדת חק שממעל לחקים. וסער מתחולל הולך וזועף, פרצים אחר פרצים יפרצו, חוצפה מחוצפה תגדל, מאין קורת רוח בכל האוצר הטוב של האור המוגבל והמצומצם, מפני שאיננו ממלא את כל המשאלות כולם, מפני שאיננו מסלק את כל המסכות מעל כל פני הלוט, שאיננו מגלה את כל הרזים ואיננו משביע את כל המאויים. בועטות הן בכל, בחלק הטוב, בגרעיני האושר המוביל אל המנוחה ושלות העולמים, המוביל אל עדני עד, אל רוממות נצחי נצחים. בועטות וזועפות, משברות ומכלות, יורדות לרעות בשדה זרים, משפיקות בילדי נכר, מחללות גאון כל צבי – ואין נחת. הניסיון לרעות בשדות זרים כי שם יש אשליה של הסרת הלוט, אבל גם זה נכזב, הסופות הללו יחוללו גשמי נדבה. ערפלי חשך אלו יהיו מכשירי אורים גדולים. ומאופל וממחשך עיני עיוורים תראינה.

במובן הזה ניתן להבין את ה'ימין' וה'שמאל' קצת אחרת – יש תביעה להופיע את כל הגודל בקוטן, בתביעה זו כבר יש הבנה של קוטן ומוכנות להתלבש בקטנות זו אבל יש תביעה להעלות את הכל אל הגודל-  זו תביעת השמאל. כלומר לא נטיה של הפקרות אלא תביעה אדירה של העלאה. שמונה קבצים קובץ ה' קטו'. כשמסבירים עמקי הקודש בדעת השכל, בראית התבונה האנושית, הולכים מימין לשמאל. זו דרכו של הרמב"ם. דרך זו מתאימה לדרך של נשמות של עולם התיקון. כשמרימים את כל ערכי התבונה האנושית אל הרום העליון, ומבארים את הכל על פי שפעת הקודש, הולכים מן השמאל אל הימין. כאן נתפס השמאל אחרת לחלוטין, עם תביעה רדיקאלית יותר, זו כבר דרך של נסתר, שהיא מתאימה בכללותה לדרך של עולם התוהו. בחיבורם של שני כחות כאלה מתכונן בנין שלם. אבל צריך לחבר את שניהם, כי האמון האמיתי בקוטן מופיע דווקא בדרך הראשונה, ואם אנו חוזרים אל אותה תביעה כפי שמתגלה דרך ההפקרות של היום, תביעה להווה, לעכשיו אמיתי, רק כשחושפים את הנטייה הזו, אפשר להעלות אותם. ואולי זה גם כלול ב'זריקת גלגלי הצלה', לא רק כרפואה זמנית אלא כחשיפה של עומק הקודש המתגלה בצעדים מדודים לכתחילה. ומצד שני על גבי זה יש אמון שהחול יכול לגדול ללא גבול.  מדת הנטיה מן השמאל אל הימין, מאוצר רוח חכמה שבאדם אל רוח אלהים, היתה בבצלאל, מדת הנטיה מן הימין אל השמאל, משפעת הקודש אל התבונה הקצובה, המאירה באדם, ברוחו ושכלו, בציוריו ובכח יצירתו, היתה באהליאב, ועל פי שניהם יחדיו נתכוננו כל כלי המשכן ומעשיהם. היסוד העקרי הוא הפונה מן השמאל אל הימין, מאוצר החול אל רום מבוע הקודש. אבל אתו צריך להיות מלווה גם כן הכח ההולך מן הימין אל השמאל, השואב ממעינות הקודש ומשקה את מטעי החול. בצלאל ואתו אהליאב עשו את כל אשר צוה ד' את משה.

ומייד בפיסקה שאחריה (א' קלו') הוא מסביר: כשהנשמה מתגדלת, כשהיא מתרחבת ע"י מרחב חכמה ודעת, צריכים כל הקנינים הרוחניים הקטנים להיות מתעלים עמה, ותחת אשר במצב הקטנות היו יונקים משורש קטן, מוכרחים הם להיות משתרשים במצב הגדלות והעילוי, בשורש גדול אדיר ורם. בדור שלנו הנשמות התגדלו, יש ערב לידה, ולכן מתגברת החוצפה, התובעת שימוש בשני התכנים יחד כשהעיקרי הוא העלאת החול אל הקודש העליון.

ישנו מובן נוסף של ימין ושמאל בקובץ ב' כא' שם הרב קוק טוען שהרוח היא הדרך שמימין לשמאל והנפש היא הדרך שמשמאל לימין, במובן הזה יש כאן קצת היפוך של המושגים הרגילים בדרך כלל. הנפש היא המאחדת את הגוף עם הנשמה כדברי רבינו בחיי. הנפש היא האמון העמוק, שכשזונחים אותה לבד היא עלולה ליפול ב'מלחמתה את הבשר ואת הדם', אבל הרוח אינה מסוגלת לפרנס אותה לבדה, לרוח יש כבר אמון בגוף ובנפש, הוא מלביש את הקודש בשפה של חול, אבל אינו מרים אותו כפי התביעה הפנימית של הנפש שהיא בעצם תביעה נשמתית, לכן צריכים לבוא בעלי הנשמה : הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל, לארץ ישראל ולתחיית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלומי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל, ובנין האומה והארץ. התגלות היחס הבריא הזה, הוא צורה של חוצפה המופיעה בצורה של חיוב. כשה'כלל' הופך להיות מובן מאליו, אז התביעה הנשמתית הולכת ומפעמת ואינה מסתפקת כבר במובן מאליו הזה, היא תובעת מהכלל להיות מביע משהו עליון יותר, לפעמים בתור תביעות שמצאנו בהסברו של הרב קוק אצל אחאב להיות טוב לכל אפילו על חשבון הלאומיות הנתפסת כבר כצרה, אבל יותר מזה כתביעה למשהו עליון שאינו מסוגל להסתפק בשום צמצום. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ד' ושומרי תורה ומצוות, אף על פי שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בעניני כלל ישראל אינם אמיצים אצלם, ממה שהוא אצל אלו שרוח עיועים אשר בתוכם מעכר את לבם, עד כדי להתקשר בדיעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים את אור הרוח מלהיתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם. והתיקון שיבוא על ידי אורו של משיח, שיעזור לזה הרבה דבר ההתפשטות של תלמוד רזי תורה וגילויי אורות חכמת אלהים, בכל צורותיה הראויות להיגלות, כפי שהוא מדגיש במקומות אחרים לא בשפה של רזים וכו' הוא שייעשו ישראל אגודה אחת, ותתוקן הנפש של היראים שומרי תורה על ידי שלימות הנפש שבפושעים הטובים ביחש לעניני הכלל והתקוות הגשמיות והרוחניות המושגות בהכרה והרגשה האנושית, והרוח של הפושעים יתוקן על ידי השפעתם של יראי ד' שומרי תורה וגדולי אמנה, וממילא יבוא לאלה ולאלה אור גדול, והופעת תשובה שלימה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, כאן מופיעה הנשמה מעל הנפש והרוח הם יהיו הצינורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין, ושפע אור הרוח מימין לשמאל. ותהיה השמחה גדולה מאד, כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו. וזה יהיה בכח אורו של משיח, שהוא דוד בעצמו, שהקים עולה של תשובה. בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך. הגאולה מתגלה בתשובה עליונה של הארת קודש עליון זה.

עצם הקושי בבירור הזרמים נובע מחמת מה שעדיין לא בנינו דעת אלוקים משוכללת כזו המסוגלת להרים את הכל, כפי שנראה בהמשך. במצב כזה יש כוחות שונים בזירה העולמית והלאומית המנסים 'לסחוב' את הכח הזה וקבע אותו בלבוש בו הוא התלבש. לפעמים כוחות אלה יכולים לעכב את הרשעה, לעמעם את עוצמתה ואז יהיה רפיון גם אצל הראויים לצדקות, כלומר הם לא יחושו בדחיפות העלאת החיים שלהם אל מול הגודל. אבל ישנו כח נוסף המחולל את המציאות – יד ד' המתגלה בהיסטוריה. מה משמעות ההיסטוריה? יש כאן מקצב אלוקי הבנוי לא על פי התודעה האנושית אלא להיפך – הוא המכונן את התודעה האנושית, הוא יוצר תשתית להכרות הנבנות על גביה. מדינה פירושה הופעת קדושה עצמית בעולם המרחיבה את הנשמה. נחזור לפיסקה רמג'   הם בחרו בהרס והנם מהרסים, העולם מתטשטש על ידם והם עמו. אבל תמצית האומץ שיש ברצונם היא הנקודה של קודש, שהיא, כשהיא נספגת אל הנשמות המשוערות במהלכן, נותנת היא להן את עז החיים. בעתותי גאולה מתגברת חוצפא, ואלה הנשמות הלוהטות, ששום סייג והגבלה לא יוכל לעצור בעדן, מראות את כוחן, והעולם הבנוי וכל יושביו המיושבים, בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים משאתם. אוי, מי יגור לנו אש אוכלה! אוי, מי יגור לנו מוקדי עולם! אבל באמת לא היה פחד, רק חטאים בעלי נפשות חלושות וחנפים, הם פוחדים ורעדה אחזתם. אבל גיבורי כח יודעים, שגילוי כח זה הוא אחד מהחזיונות הבאים לצורך שכלולו של עולם, לצורך אימוץ כחותיה של האומה. אלא תחת שבתחילה מתגלה הכח בצורת התוהו, ילקח מידי רשעים וינתן בידי צדיקים, גבורים כאריות, שיגלו את אמתת התיקון והבנין בעז רוח של שכל צלול ואמיץ, ובאמץ נפש של הרגשה והתגלות מעשית קבועה וברורה.

ועולם התוהו, ושבירותיו, ותיקוניו, מורים לנו, שעוצם הרצון לתיקון, לשכלול, להויה, שהם הטוב הגמור, פועל הוא בכח מלא מאד מאד. אין ההויה יכולה לקבל את כל עוצם הטוב של המהוה העליון, אמיץ כח אין סוף, ההויה החלקית מתמסמסת מרוב הטוב, מעוצם החיים, משתברת היא מרוב שאיפתה. אבל לא מפני זה יחדל הטוב הנשא לעשות את דרכו, הוא חוזר ובונה אחר השבירה, והבנין המתוקן עולה יפה יפה, באין ערוך ליקרתו. וכל כך מרובה היא מדה טובה ממדת פורענות, עד שכדאי לסבול את כל יסורי השבירה, את כל קלקולי הריסה, רק שיצאו עולמים משוכללים כאלה, שנושאים בכחם עושר חיים כזה, שהוא מצד עצמם למעלה מכחם. ואין המהוה העליון בוחר בדרך מדודה ומצומצמת, כדי שיעור היכולת של ההויה, שאם כן היה הטוב מוגבל לא לפי עוצם עז חיי היוצר כל, אלא לגמרי לפי תנאי היצירה החלושה.

אם כן כשקמה מדינה המעבר למרכז הכובד של הנשמה, ודווקא של התביעה להעלות את כל החול לקודש משתכללת והולכת, וכל תחנה בדרך העליה הזו משכללת את התביעה הזו, אפילו אם נראה להיפוך למאזינים רק לדיבור הגלוי ולא מקשיבים להד הנשמה. וממילא אם לא נשכיל לעשות זאת לא נוכל אפילו להעמיד אמת מידה מוסרית. המוסר עצמו משתנה כתוצאה מהקמת מדינה וכל כולו בנוי על מוטיבציה של קודש. כך כותב הרב קוק בקובץ א' קלב'- קלד': המגמה האחרונה בחיים כלומר שיא השיאים של החפץ היא הקדושה. הקדושה היא חטיבה עליונה, קומת חיים שלמה שאין בה כלום מהחולשה שבמוסר. הקדושה איננה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, האהבה העצמית הזו מתרחבת בנפש כללית לאהבת האומה כמו שרואים בנפש של פושעי ישראל, אבל קודם כל היא מקבלת את האהבה העצמית. אהבה זו יכולה להתגלות גם באהבה לאדם עצמו, ששורשה העליון הוא האמון בהווה, חוסר הבטחון הקיצוני שנמצא היום, חוסר היכולת לשמוע ביקורת מחד והתביעה לקבל את האדם איך שהוא היא נפולת של אהבה עצמית עליונה, שהתיקון שלה אינו ישיר אלא 'עסק בתורה', בתורה בצורה של הקודש העליון, הקדושה איננה נלחמת… אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה. וכשבוחנים עמוק עמוק את התביעות הקיימות היום רואים בהם סתירות גדולות המתיישבות רק במכון הקדושה העליונה. אין בתכונה של קיבוץ ציבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כ"א הירוס מוסרי, אם יזדמן, ורקבון פנימי, האוכל כל. על כן אי אפשר כלל לדרוש שיהיה בעולם עם מוסרי, כ"א עם קדוש, עם שכל מה שיגביר את עצמו, כל מה שירומם את ערכו בפנים ובחוץ, כן ירומם ויגביר את האור והטוב בעולם. ונמצא שהתמצית הטוב שבמוסר כלולה היא כבר בהקדושה, בצורה יותר מפוארה יפה ומענגת. יש להבחין היטב במהות האהבה העצמית הזו: כותב הרב קוק באורות התחיה פרק ג': כְּשֶׁהַחַיִּים פּוֹרְחִים, כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם גִּלּוּיֵי הָיְצִירָה וְהַמַּדָּע הָרְאוּיִים, אִי-אֶפְשָׁר כְּלָל שֶׁהַדֵּעוֹת תִּהְיֶינָה קְבוּעוֹת רַק עַל-פִּי מַטְבֵּעַ אַחַת וְסִגְנוֹן אֶחָד. סִדּוּרֵי הַצִּבְיוֹן שֶׁבָּהֶם הוֹלְכִים תָּמִיד מִמַּטָּה לְמַעְלָה, מִמִּלּוּי שֶׁל חַיִּים בְּמִדָּה מוּעֶטֶת לְמִלּוּי חַיִּים בְּמִדָּה מְרֻבָּה, מִזּהַר קָלוּשׁ לְזהַר עַז וּמַקְרִין.

אֲבָל כָּל זֶה הוּא כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם, עִם הַיְצִירָה וְהַמַּדָּע הַחָפְשִׁיִּים, הַבָּסִיס הַיְסוֹדִי שֶׁל רוּחַ הָאֻמָּה הַיְחִידִי, שֶׁל הַשְּׁאִיפָה אֶל הַטּוּב הָאֱלֹהִי הַמֻּנָּח בְּטֶבַע נִשְׁמָתָהּ.

אֵירוֹפָּה נִתְיָאֲשָׁה בְּצֶדֶק מֵאֱלֹהִים, אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתּוֹ מֵעוֹלָם. יְחִידֵי הָאֱנוֹשִׁיּוּת הִסְתַּגְּלוּ אֶל הַטּוֹב הָעֶלְיוֹן, אֲבָל לֹא אֻמָּה שְׁלֵמָה. אֵיךְ עוֹרְגִים אֶל הַטּוֹב אֶל הַכּל לֹא תּוּכַל כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן לְהָבִין, וְקַל וָחֹמֶר שֶׁלּא תּוּכַל לְהַטְבִּיעַ בְּזֶה אֶת הַחוֹתָם שֶׁל יְסוֹד קִיּוּמָהּ. עַל כֵּן כְּשֶׁגָּבְרָה בְּיָמֵינוּ הַלְּאֻמִּיּוּת וְחָדְרָה אֶל תּוֹךְ מַעֲרֶכֶת הַפִילוֹסוֹפְיָה, הֻכְרְחָה הָאַחֲרוֹנָה לְהַעֲמִיד סִימַן-שְׁאֵלָה גָּדוֹל עַל כָּל הַתּכֶן שֶׁל הַמּוּסָר הַמֻּחְלָט, הַבָּא בֶּאֱמֶת לְאֵירוֹפָּא רַק בִּשְׁאֵלָה מֵאֵת הַיַּהֲדוּת, וְכָל זְמוֹרַת זָר לֹא יוּכַל עֲדַיִן לְהִקָּלֵט בְּרוּחָהּ. אוֹתָנוּ, אִם נִהְיֶה מַה שֶּׁהִנְנוּ, אִם לֹא נִתְגַּבֵּר לְהִתְעַטֵּף בְּשִׂמְלַת זָרִים, אֵין שְׁאֵלַת הַמּוּסָר דּוֹקֶרֶת כְּלָל. הִנְנוּ חָשִׁים בְּקִרְבֵּנוּ כֻּלָּנוּ, כְּלָלוּת אֻמָּתֵנוּ, שֶׁהַטּוֹב הַמֻּחְלָט, הַטּוֹב אֶל הַכּל, לְזאת רָאוּי לִכְסֹף, וְעַל יְסוֹד זֶה רָאוּי לְיַסֵּד מַמְלָכָה וּלְהַנְהִיג פּוֹלִיטִיקָה, וְאָנוּ רוֹאִים מִבְּשָׂרֵנוּ שֶׁהַטּוֹב הַמֻּחְלָט הוּא הַטּוֹב הָאֱלֹהִי הַנִּצְחִי שֶׁבַּמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ, וְהִנְנוּ שׁוֹאֲפִים תָּמִיד לָצֵאת בְּעִקְּבוֹתָיו בְּמוּבָן לְאֻמִּי וּכְלָלִי. עַל כֵּן הָאַהֲבָה הָאֱלֹהִית וְהַדְּבֵקוּת בֶּאֱלֹהִים הִיא לָנוּ דָּבָר עַצְמִי אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהִמָּחֵק וּלְהִשְׁתַּנּוֹת.

לֹא הָיִינוּ יְכוֹלִים לַעֲמד נֶגֶד הַזְּרָמִים הַכְּלָלִיִּים שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁאֵין לָהֶם בִּיסוֹדָם כִּי אִם הָאַהֲבָה הָעַצְמִית הַגַּסָּה, זו אהבה מול אהבה, האהבה העצמית שבישראל מסוגלת באופיה לקלוט את הקדושה לעומת אהבה עצמית גסה, המעמידה גם ביסוד שקיקת האלוקות את הסובייקט. וְכַאֲשֶׁר הִתְהַלַּכְנוּ עִם הַלְּאֻמִּים שְׁכֵנֵינוּ קָלַטְנוּ אֶל קִרְבֵּנוּ אֶת רוּחָם הַזָּר, אֲשֶׁר לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִמָּזֵג בָּנוּ וְהָיָה בְּעוֹכְרֵינוּ. וְהֵנָּה נִצְטָרַפְנוּ בְּכוּר ענִי, עָבְרוּ עָלֵינוּ שְׁנוֹת אַלְפַּיִם שֶׁלּא הָיָה לָנוּ מִצַּד כְּלָלוּת הָאֻמָּה עֵסֶק עִם דְּבָרִים חָמְרִיִּים, הָיִינוּ אֻמָּה פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר וְחָלַמְנוּ רַק עַל-דְּבַר מַלְכוּת שָׁמַיִם, עַל-דְּבַר הַטּוֹב הָאֱלֹהִי הַמֻּחְלָט. מַצָּב מְשֻׁנֶּה זֶה הָיָה לָנוּ לִרְפוּאָה יָפָה: הֻקְלְטָה בְּקִרְבֵּנוּ פְּנִימָה הַשְּׁאִיפָה הַטִּבְעִית לָנוּ עַל דְּבַר הַטּוֹב הָאֱלֹהִי הַכְּלָלִי.

אֲבָל עַכְשָׁו שׁוּב אָנוּ קְרוּאִים לְגַשְּׁמָהּ בַּחַיִּים, – זֶהוּ דְּבַר הַתְּחִיָּה. אִם חֲלָקִים רַבִּים מֵהִסְתָּעֲפוּת חֶזְיוֹנוֹתֵינוּ יִתְקַטְּנוּ בְּכַמּוּתָם בְּהִפָּגְשָׁם עִם הַמְּצִיאוּת, בְּרֵאשִׁית דַּרְכֵּנוּ, אֵין רַע. הַמְּצִיאוּת אֵין לָהּ כְּנָפַיִם מְהִירִים כְּאֵלֶּה אֲשֶׁר לַחִזָּיוֹן.

הַתְּחִיָּה צוֹבֶרֶת אֶת כָּל אִידֵאָלֵינוּ הַנִּצְחִיִּים וְגוֹנַזְתָּם בְּהַתְחָלָתָהּ בְּמַעֲשִׂים קְטַנִּים, בְּהִשְׁתַּדְּלוּת מִתְנַחֶלֶת לְדוֹרוֹת לָשׁוּב אֶל הָאָרֶץ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁזְּכֻיּוֹתֵינוּ וּסְגֻלּוֹתֵינוּ מַמְתִּינוֹת לָנוּ, בְּהִתְיַחֲסוּת שֶׁל כָּבוֹד לְכָל אוֹצָרֵנוּ בֶּעָבָר וְרוּחַ נִשָּׂא לִקְרַאת הִתְרוֹמְמוּת הָאֻמָּה בֶּעָתִיד, הַהוֹלֵךְ וּמִתְעַלֶּה עַל-פִּי חֶפְצֵנוּ וַעֲבוֹדָתֵנוּ. הַחִבָּה הַהִיסְתּוֹרִית לָעָם וְלָאָרֶץ מֻכְרַחַת לְהִתְפַּרְנֵס מֵהָאֱמוּנוֹת וְהַדֵּעוֹת שֶׁל הֶעָבָר, אָמְנָם כָּל זְמַן שֶׁמִּתְעַלָּה שְׁאִיפַת רוּחֵנוּ מִתְגַּדֵּל בָּנוּ אוֹר הֶעָבָר, וְקַל-וָחֹמֶר שֶׁלּא יִתְקַטֵּן, לֹא יָסוּף, וְלָעַד לֹא תַּחֲזר בְּקִרְבֵּנוּ הַדֵּעָה הָאֱלֹהִית לְמִין מֵכָנִיקָה טִבְעִית עִוֶּרֶת-חֵרֶשֶׁת, אֲסוּרָה בְּדֵעוֹת עֲקָרוֹת, שֶׁאֵין לָהֶן מַה לְּהַפְרוֹת וּמַה לְּהַחֲיוֹת, כִּי-אִם "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן" 6. וְאִם גַּם נִדְמֶה בְּכֵהוּת עַיִן שֶׁהֶעָבָר הוּא, לְפִי עִלּוּיֵנוּ הֶעָתִיד, מְעֻרְפָּל, יִזְרַח עָלָיו הָאוֹר וְיִזְהַר וְיוֹצִיא אֶל הַפּעַל אֶת גְּנִיזוֹתָיו. "אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר, אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים" 7 – "עֲשִׂיתִים כְּבָר לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו" 8. אִם הַיַּחַשׂ הָאִישִׁי, שֶׁל כָּל פְּרָט בְּכָל דַּרְכֵי הַחַיִּים, בִּמְלֹאָם וּבְטוּבָם, בְּכָל עֲדִינוּתָם וּמִתְקָם, בְּכָל חֹם עֶדְנַת אַהֲבָתָם וְרַעַם עז גְּבוּרָתָם 9, אֶל הָרוּחַ הַלְּאֻמִּי הַכְּלָלִי, הַשּׁוֹאֵף רַק אֶל הַטּוֹב הָאֱלֹהִי בִּכְלָל, בַּכּל וְעַל כּל, וְאִתּוֹ אֶל כָּל אָרְחוֹת חַיָּיו וְתַכְסִיסֵיהֶם, לֹא פֻּתַּח עֲדַיִן, – יֵלֵךְ הָלוֹךְ וְהִתְפַּתֵּחַ לְפִי תִּגְבּרֶת רוּחַ עַמֵּנוּ, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ בְּזֶה לְמִדָּה זוֹ שֶׁיִּהְיֶה קוֹלוֹ נִשְׁמָע בָּעוֹלָם הַמְּדִינִי, כְּשֵׁם שֶׁהוּא נִשְׁמָע בְּעוֹלַם הַמּוּסָר וְהָאֱלֹהוּת, אָז יְגַלֶּה אֶת עַצְמוֹ וְכחוֹ.

בפיסקה קלד' בקובץ א' ממשיך הרב קוק להבחין בין מוסר לקדושה: המוסר הוא הפרוזדור, והקדושה הטרקלין. כשהפרטים מכשירים את עצמם בהטהרה של המוסר, מתעלה הקיבוץ, הכלל, להיות קדוש. המוסר הציבורי כבר הוא מנער מעליו את האבק של הדימגוגיה שבמוסר, הדמגוגיה כלומר השפה הגלויה המחלישה את האהבה העצמית ועוטה הוא, ע"י ההתקבצות של ניצוצי המוסר שבפרטיו, את האורה של גבורת הקדושה, כי מוסר נותן גבורה, אצל אחאב היתה חולשה גדולה כי לא היתה לו אמת מידה מוסרית מספקת, המוסר נותן לאדם בסופו של חשבון את האמון שהוא עצמו שייך לטוב הגדול הזה אותו הוא מתאר, כשהקדושה מפקיעה את הטוב מהיותו ציור רחוק מחיי האדם, ובכלל מהיותו מצויר ולכן הגבורה של הקדושה   שהיא מתעלה ע"י ההעמקה דוקא בהאהבה העצמית. ולהיפך כשהפרטים עוזבים את הטהרה המוסרית, האבוקה הנפשית הציבורית מתכנסת בתכונה של טומאה, ומתגלה מפלצת איומה של עם כבד עון, הרע מכל חיה רעה ומנוול מכל בריה משוקצת.

בגלל שעם שראל הוא עם קדוש הוא מעמיד מוסר אחר, מוסר שאינו מסתפק רק בהטבת הפרטים האומה שאין בכח כללותה להתרומם אל הקדושה, איננה יכולה מצד נשמתה הכללית לתן לבניה השפעה לטהרת המוסר. רק האומה, שתכונת הקדושה מונחת בסתר גזעה הרוחני, היא מסייעת את בניה להיות טהורים במוסר, עד אשר ירומם גם הפרט אל מרום הקדושה.

וכאן אנו מגיעים אל השינוי הגדול – מהי קדושה? כותב הרב קוק בקובץ ב פיסקה יג: תיקון המדינה בכלל, ותיקון הגוף בפרט, נראה שכוונתו למדינה כאן אינה רק לחברה, או אפילו חברה קרובה כדברי אריסטו  שהאדם הוא מדיני אלא למדינה ממש, למלכות. מדינה מחדשת את המבט אל הגוף כלכתחילה ולכן  הוא מכלל הופעת הקודש היותר עליונה, שמפני רוב קדושתה אינה יכולה להיות מוארת בגלוי באור תכוני שיש לו צורת קודש בולטת, זהו קודש שלא מתבטא בשפה של קודש, זהו קודש נסתר שבנסתר. אנחנו צריכים לשנות את מתווה התפיסה שלנו מהו קודש, כדי להבין שכל פעם שאנחנו מדברים על דבקות או על קודש זה נמוך ביחס למציאות העליונה הזו שאינה רק 'מתלבשת' בהופעות נמוכות ורומזת רמיזות עילאיות אלא היא חיה את התוכן של הקודש בשלל שפות שונות. אבל האור נטוי בה ועימה כשלמה, וקצוות היוצאים מאלה, פרטים מעשיים לשם תיקון המדינה והבריאות, בתור מצוות, הרי הם כערך הציצית, בשעה שכל התרבות בכללה היא כערך הטלית. התרבות כולה, היא אותה מציאות של חול שיש בטלית ללא הציציות והיא מאפשרת את ההעלאה של העולם כולו כעבודת הצדיקים, באופן סגולי הציצית מביאה לידי גילוי קודש את כל האור המסותר בכל הטלית כולה מרוב גילוייו והופעתו, והפעולות של מצוה וקדושה המסומנות בכללות מעשה האדם לתיקון חייו הכלליים והפרטיים, הן מוציאות אל הפועל את האור הגנוז במעמקי כל סדרי התרבות האנושית, להביא אל המקום הראוי לו את גילוייו, ולהראות את אור חיי עולם המחיה את הכל, אפילו את חיי השעה והרגע. זהו האושר העליון הנמצא בהקמת המדינה, היכולת לחיות קודש עליון, מציאותי, נסתר, ולהאמין בחיי השעה והרגע. להעמיד 'חיי שעה' כתפילה מתמדת של הנשמה, להעמיד חיי עולם המחיים ומאמינים בשעה ומעלים את הכל לקודש מצד עצם מציאותם וחיוניותם.

החושך מכסה ארץ וערפל לאומים. ההקשר הלאומי של העמים מתברר כלא מסוגל להכיל בקרבו שאיפות של קודש, טוב מוחלט ודבקות באלוקים. הרב חרל"פ כותב באגרת לחתנו ערב הקמת המדינה שקמת המדינה היא מלחמה בנצרות ויש שלב נוסף בו נילחם בישמעאל. כלומר הדיוק של דעת אלוקים לא רק כלפי עצמנו אלא כלפי כל העולם כולו, מתחיל בהקמת מדינת ישראל.

שנזכה.