תורת החטאת והאשם | לפרשת צו

" 'וזאת תורת האשם קדש קדשים הוא' – אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: 'זאת תורת החטאת' 'וזאת תורת האשם'? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.

ו' א'; מנחות ק"י.

תפילות כנגד תמידים תיקנום, את ממד העלאת העולם המתגלה בעבודת קורבנות הציבור אנו פועלים על ידי התפילות הציבוריות. עצם מציאותו של בית המקדש בעולם מגלה את חפץ ד' בכל הרבדים. עליית ישראל ברגלים אל בית המקדש, מגבירה את רוח הקודש בתוכנו, רוח הקודש הנותנת ערך עמוק יותר לכל החיים שלנו ומגלה גם בתוך החיים החומריים את השגחת ד'. החגים המכוונים כנגד שלבי עמל האדם בעבודת האדמה, נפעלים בהתגלות אלוקות בעליה שלנו לבית ד', ששם 'נעלה ונראה ונשתחוה' מתוך שמחה והודאה. 'שמחתי באומרים לי בית ד' נלך'. הקורבנות מחברים את עומק המחשבה עם תחתית הבשר והדם. חיוניות המחשבה מתגלה בהלכה, האומרת שהעבודה נפסלת כשהמחשבה פגומה, למשל כשהמקריב מחליט לאכול את הקרבן שלא בזמן או במקום הנכון. עבודת הקורבנות נמשכת מהמחשבה הראשונית עד לדם הנזרק על המזבח ומכפר, ואף אח"כ המשכו בבשר המוקרב על גבי המזבח או נאכל כחלק מעבודת ד'. מיוחד הוא קורבן הפסח שעיקרו לאכילה. כשיצאנו ממצרים התרוממו בבת אחת כל מדרגות החיים אל העמידה נוכח פני ד', ולכן האכילה של כל אחד הופכת להיות בעלת ערך של עבודת ד'.   

כשבית המקדש נחרב, התעלתה השכינה אל מרומי עולם הרוח, והיא מתגלה בעבודת המחשבה המקיפה את הרצון, הדמיון והרגש, כפי ביטויה בתפילה. רק שיור אחד של אכילה בקדושה נותר לנו – אכילת מצות בליל הסדר, שאכילה זו מעין בית המקדש היא. לכן אוכלים את האפיקומן בסוף כפי סדר אכילת קרבן הפסח שהיה נאכל בסוף הסעודה, כשברוב השנה היכולת שלנו לגלות את הדבקות האלוקית שלנו היא דרך ההתרכזות הרוחנית בתפילה. בתפילה אנו ממשיכים את העלאת העולם כמידת היכולת, אלא שתפילה היא חיי שעה, מסוגלת להעלות ולרומם את העולם, אבל ברגע שפוסקת התפילה הרי שהעולם הגלוי הולך ותופס את מקומו, וכל פעולת העלייה הולכת ונגנזת עד שהיא מתגלה מחדש בתפילה הבאה. עבודת הקורבנות, מכיוון שהתגלתה בכל רבדי החיים, הרי שכל ממד של התקדמות תמידית שבקורבנות התמיד, וכל תוספת מעלה שבקורבנות המוספים, נשארה חקוקה בעולם כולו.

בשניים נחסרנו עקב החורבן, התפילה מופיעה את פעולת הקורבנות רק בעולם הרוח, והיא מגלה רק את פעולת קורבנות הציבור ולא את קורבנות היחיד. מה יעשה היחיד שחטא ונתחייב קורבן חטאת או אשם? כיצד יתקן את מה שחיסר בעולמו? מי שחטא וזקוק להקריב חטאת או אשם, זקוק להשלמתו הרוחנית לתורה וכל העוסק בתורת החטאת והאשם הרי הוא כמקריב קורבן. לעומת התפילה שדרכה אנו מגלים את הצד הכללי יותר, את עומק הנפש המחוברת למהלך הכולל של התעלות העולם שאנו זוכים להביעו ב'נשלמה פרים שפתינו', התורה מגלה את מקומו של האדם בפרטיותו בתוך כל המהלך הכולל של התעלות העולם. המצוה לספר ביציאת מצרים, היא חלק מהותי מלימוד התורה, ובסיפור זה מתבלטים הגוונים השונים של הבנים, 'כנגד ארבעה דיברה תורה'. וכך בכל לימוד תורה מתגלה צביונו הפרטי של הלומד. לכן דווקא ה'עוסק' בתורת חטאת כאילו הקריב אותו. העסק, פירושו ההיכנסות פנימה עם כל אישיותו של האדם אל תוך הלימוד, בזה הוא מרומם את עצמו ומרומם את כל העולם עימו.

יותר מכך – אמר רבא: כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם. לימוד התורה מתעלה מעל כל סדרי החיים הזמניים ומאיר באור הנצח את המציאות. העלאת העולם אותה פועלים על ידי התורה היא למעלה מכל תיקון פרטי זה או אחר, עד שדווקא מתוך אספקלריה של תורה אנו חיים את כל ממדי העתיד כבר בהווה, ומתמלאים שקיקה אדירה להביעם בכל רבדי הזמן, המקום והחיים. מתוך ריבוי לימוד התורה מתעמקת שאיפת הגאולה בתוכנו, עד שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. התבררות הצביון הפרטי של האומר היא המאפשרת לגלות את אור הגאולה בעולם, לברר את השייכות העמוקה של כל פרטי החיים לחיוניות זו, ומאליה בוקעת מאיתנו התפילה 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'.

שבת שלום וחג שמח