חביבים ישראל | לפרשת תרומה-זכור

" 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' – בנו של רבי ביקש להקדים זמן חתונתו ממה שסוכם בתחילה, אחרי שפגש את ארוסתו, והיה מתבייש מאביו. אמר לו אביו רבי: בני, דעת קונך יש בך  שאמר להרחיק זמן חופתו וחזר וקירבה מרוב חיבת כלתו, מעיקרא כתיב 'תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ד', מקדש ד' כוננו ידיך' שיבואו לארץ ואח"כ יבנו לו מקדש ולבסוף כתיב 'ועשו לי מקדש' במדבר"

שמות כ"ה ח'; כתובות סב: ורש"י

עיקרה של השראת שכינה בישראל היא בארץ ישראל. כדי לגלות ולהופיע את הקדושה האחת המקיפה כל, את אותה שקיקה פנימית של 'והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד', עלינו לחיות בצורה המאפשרת להיות כלי מלא ענווה וברכה, כלי מלא שלום, כלי החי חיים שלמים של 'אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם'. מתוך קריאתנו 'שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד' מבטיח לנו הקב"ה שגם אנחנו נהיה חטיבה אחת, כלומר חיים חיי 'אחד' –  'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (ברכות ו:). לכן מקומו הטבעי של בית המקדש, של בית השראת השכינה הוא בארץ ישראל.

אבל החיבה הגדולה, הדבקות המוחלטת שבין רבונו של עולם לעם ישראל, יוצרות מצב בו אי אפשר לצייר חיים ללא השראת שכינה זו. חיבת כנסת ישראל, הכלה הקרואה בנעימה, עטרת תפארת ביד ד', יוצרת מצב בו מדלגים על כל המכשולים והמעכבים ומקימים משכן במדבר. אמנם גילויו של המשכן הוא בבניין עראי ומיטלטל, כי גמר השראת השכינה הוא בארץ ישראל דווקא, אבל משכן נקרא מקדש ומקדש נקרא משכן (על פי שבועות טז:). היסוד הקבוע של המקדש מתגלה בחשאי כבר במשכן, ולכן המשכן נקרא מקדש. אבל יש חיוניות מיוחדת של 'משכן', של בית העראי והיסוד העראי המתעלה מעל כל חילופי המקומות והזמנים ומבהיק את אורו הקבוע העליון שלמעלה מכל שינויים. המשכן, מתגלה במקדש. יסוד הקדושה בעם ישראל אינו מותנה בשום גילוי, גם החיוני ביותר למימוש התשוקה של הקדושה המקיפה כל. אותה כלות הנפש המתמידה היא הקובעת את מציאות הדבקות שבנו, והיא הנותנת ערך אחר לכל צורות ההתגלות הקבועות. לכן גם המקדש נקרא משכן, ובתוכו הארון שבדיו, אלה המשמשים לטלטולו בדרך לא סרים ממנו.  

ההתגלות של המשכן היא התגלות של חיבה יתירה שהיא היסוד של גאולת 'אחישנה'. גם כשמגיעה גאולת 'בעיתה' מתגלה 'אחישנה'. כשמתעורר המלך, מלכו של עולם, ומגיע זמן הגאולה, הוא פוקד על המן הרשע 'מהר' 'מהר קח את הלבוש ואת הסוס'. 'אני ד' בעיתה -אחישנה'. החשת השראת השכינה מגלה שהקשר בין ישראל לרבש"ע אינו מותנה בכלים, אינו מותנה ביכולת לממש ולחיות את החיים במלואם. אותה נקודה כנוסה פנימית של אהבה שאינה משתנה, מתגלה מייד, והיא המלווה אותנו בכל עת גלותנו.

עמלק הבא בדרך, מנסה להפריד, מנסה ליצור מצב בו אותה אהבה פנימית לא תתגלה מחמת היותנו בדרך, מחמת מה שאיננו יכולים לגלות את אהבת ד' שבקרבנו בצורה קבועה. הדרך יוצרת נחשלים ובהם מנסה לפגוע עמלק. ראיית עמלק את עם ישראל היא כעם המסוגל לממש פוטנציאל של דבקות בארץ, ולכן הוא מקדים לזנב בנו נחשלים בדרך. אך המשכן מגלה כי תכונה זו קיימת תמיד ומכוחה אנו מנצחים את עמלק.  אחרי שמעמידים מלך מצווים למחות זרעו של עמלק עוד לפני בניין המקדש. מחיית עמלק מורה כי תכונת הדבקות והאהבה כל כך גדולה שאין היא זקוקה לגילוי הקבוע של המקדש. דבקות זו מתגלה ב'מלחמה לד' בעמלק' שאנו נלחמים, מלחמה שכל כולה מלחמה של ד' שאנו מצווים לפעול בעולם. בכיבוש הארץ עוד אפשר לראות איזה אינטרס לאומי, הקמת בית ותפיסת נחלה. אך מלחמת עמלק היא מלחמת הגוי האחד הקם כנגד העמלקים המנסים להפריד את החטיבה האחת כשבעצם יוצאים הם כנגד 'ד' אלוקינו ד' אחד'. מלחמת עמלק נמשכת כל כולה מהמשכן, מהשכינה שבתוכנו תמיד, מהחיבה היתירה שמתוכה אנו בונים את המקדש בירושלים.

ובימי הפורים, כשקם עלינו המן הרשע, אנו מגלים את הבית הפנימי המתעלה מעל כל זמן ומקום, ולמרות ש'אכתי עבדי דאחשוורוש אנן', אנו מסוגלים להתגבר מתוכנו על כל הצר הצורר ולגלות את מסירות האהבה העליונה שלנו בשמחה ובששון, המתעלים מעל כל כלי וגבול; באכילה ושתיה יתירה המגלים כי גם בעת 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא', מתגלה אהבה ללא גבול, אהבה של 'ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי'.   

שבת שלום.