דרכי גאולה – לפרשת שמות

" 'ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה. וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו… וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים' – מתוך חמישה דברים נגאלו בני ישראל ממצרים: מתוך הקץ שנאמר 'ויהי בימים הרבים ההם'; מתוך צרה דכתיב 'ויזעקו'; מתוך צווחה דכתיב 'וישמע אלקים את נאקתם'; מתוך זכות אבות דכתיב 'ויזכור אלוקים את בריתו'; מתוך תשובה דכתיב 'וירא אלוקים.. וידע אלוקים' "

שמות ב' כ"ג – כ"ה; ירושלמי תענית פרק א' הלכה א'

הירושלמי מונה חמש תנועות פנימיות שכל אחת וכולן יחד מגלות את חיוניות הגאולה בנקודת הזמן בה התרחשה. כשהימים מתרבים, כשהזמן כבר אינו נתפס כחטיבה אחת, נוצר חלון לשינוי. ימי גלות הם רצף אחד עם כל מאורעותיה הקשים, רצף של הסתר פנים, רצף של זיכוך פנימי שעדיין לא נגמר. כשמגיע הקץ, הרי הימים כבר אינם נתפסים כרצף אחד אלא כ'ימים רבים'. מיתתו של פרעה מסמנת סיומה של תקופה ארוכה של שינה, כשעתה הגיע הזמן להקיץ, הגיע זמן הגאולה. ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים.

דווקא בזמן זה מתרבה הצרה. הפנימיות הטובה שהתגברה כל כך נמצאת בסתירה למציאות הגלויה, ועל מנת שפנימיות זו תתפרץ ותדייק את החיים הגלויים, נוצרת צרה גדולה יותר עד שהחיים הגלויים  תובעים מתוך עצמם להתעלות. זוהי הזעקה הבאה מעומק הלב, החשה את הכאב הגופני המתגבר. אך יותר מהקושי הגופני, הקושי הנפשי הוא המתגבר, התחושה הנוראה כי אין הגוף מצליח להביע את עצמו, לחיות חיים מלאים. ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה.

צרה זו אינה רק גופנית – נפשית, החשה את כאב הבשר ומוגבלותו. הכאב מתגבר כשמתוודעים  לניגוד הפנימי שבין חופש הנשמה לצרות הגוף. הצווחה אינה באה מחמת קושי פיזי או נפשי, אלא דווקא מתוך תחושת הניגוד בין האמון הפנימי לבין המבט החיצוני. נוצר ממד לאומי שלם הבנוי מגוף ונשמה, שמחמת הגלות מתגלה ממד זה בתור קרעים קרעים היוצרים צווחה ונאקה. וישמע אלוקים את נאקתם  

אמנם כדי לאחות את הקרעים האלו, צריכה להתפרץ מעמקי החיים האמונה הגדולה כי אכן ניתן לחיות חיי גוף מתוך אומר של נשמה בלתי גבולית. הגלות יצרה מצב בו החיים הפנימיים התרחבו ללא גבול, לא שום צד צר ומעיק. הגלות יצרה מצב בו הנשמה אינה מסוגלת להתגלות, ומצד החיים הגלויים נראה שהגוף, צדדי החיים הגלויים, רק מתרחקים והולכים מאומר הנשמה שרק הולכת וגדלה. הזעקה, הנאקה, הצווחה והתפילה הביעו את אמונת הגוף, את הרצון הגדול להיות מותאם אל פנימיות שעדיין איננו חשים ואיננו מבינים אותה. משה רבינו אומר 'והן לא יאמינו לי'. משה רבינו בענוותנותו לא רואה את עצמו מסוגל לאחות קרעים אלה, ליצור תנועה בה הצדדים הגלויים מתמלאים חיים כה גדולים המותאמים אל גודלה של הגאולה. אך ויאמן העם – ישראל מאמינים בני מאמינים (שבת צ"ז.), ברית האבות מגלה כי תפילת אמת אנו מתפללים.  ולכן כה תאמר אל בני ישראל ד' אלוקי אבותיכם… שלחני אליכם שזהו המקור לתחילת תפילתנו 'אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב' (מכילתא בא פרשה ט"ז). ברית האבות, היא הקושרת רוח וגוף, היא המעמידה עמדה של גאולה, עמדה שאינה מתפעלת מהחוץ, אלא מגדילה את הגוף אל גודל הפנים, הנשמה. ויזכור אלוקים את בריתו.

ומכאן למבט הפנימי שרק אלוקים רואה, וירא אלוקים.. וידע אלוקים – הרהורי התשובה שמשמעותם ההתפרצות של הפנים לרומם את כל החיים אל הגובה של הנשמה. הגאולה מגלה את אשר נמצא בסף ההכרה, את תשתית החיים המקשיבים למעמקיהם. אותו אמון גדול שהגיע זמן הגאולה, תובע מכל יחיד ויחיד להקשיב לקול  נשמתו, המהדהדת בתוכו את אומר הגאולה – לא להתקטן אל סערות החיים החיצוניות אלא להגדיל את המבט ומתוכו לזכות לתשובה שלמה ולגאולה קרובה.

כשאנו זוכים לחיות שוב בזמן של גאולה, נוצרת מחדש המצוקה, הצרות החיצוניות המקטינות את הרוח, תובעות תפילה המתפרצת בזעקה גדולה, זעקה שאין מטרתה רק פתרון לחיי השעה, אלא גילוי של משהו שכבר קיים, מבצבץ ופורח – 'חיי נשמות אויר ארצך'. ומכאן אנו זוכים מחדש לקבלת תורה, 'בהוציאך את העם תעבדון את האלוקים על ההר הזה'. הוכשרו החיים לקבלת תורה מחדש, לחיים שלמים של גוף ונשמה הקוראים בשם ד'. בימי השובבי"ם האלה אנו מתחזקים באמון, בהקשבה, בברית, בתפילה ובתשובה, המכשירה אותנו ואת כל ישראל לברית חדשה אשר לא תופר, לקבלת תורה חדשה היוצאת מאיתו יתברך.