" 'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך' – ברוכים אתם בבואכם לבתי מדרשותיכם וברוכים אתם בצאתכם למסחרכם" (כ"ח ו' על פי יונתן בן עוזיאל)
הלב של ספר דברים הוא המתווה הרוחני הפנימי של הכניסה לארץ. אחרי ההתבוננות וחשבון הנפש על כל אשר עברנו במדבר, אחרי ההכנה הרוחנית לקראת הכניסה לארץ, אנו מצטווים בעת הכניסה ממש להגיע להר גריזים ועיבל לעבור בברית חדשה, ברית של ארץ ישראל. כהקדמה לברית, מלמדנו משה רבינו כי 'את ד' האמרת היום להיות לך לאלוקים' את ד' חטבתם חטיבה אחת בעולם היום, שהלא כך כתוב שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד 'וד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה' ומאמר ד' חטב אתכם חטיבה אחת בעולם היום שהלא כך כתוב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, בשביל להיות לו לעם חביב. (כ"ו י"ז- י"ח עפ"י יונתן). היכולת שלנו לקרא בשם ד' אחד, היכולת שלנו להביע את אומר החיים הזה, מתגלה במבנה החיים שלנו בארץ – 'גוי אחד בארץ'. האחדות הזו נותנת את כל גווני האור, אך לא אור חושי עם שלל צבעים הנקלטים בחושים, אלא 'ד' אורי', אור ד' מגלה בכל גוון את הרקע העמוק, המכליל, והכללה זו היא מבליטה את הייחודיות של כל פרט וגוון. 'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד' עליך זרח'. זריחת האור היא הגאולה, 'לדוד, ד' אורי וישעי'. ככל שאנו מצליחים להתעלות מעבר לכח המדמה, אנו רואים את המציאות נכוחה, רואים את עשרה ומרחביה, ורק אז אפשר לראות איך ד' אלוקינו הוא ד' אחד בכל מלוא עולם ועולמים. זוהי קבלת עול מלכות שמים שבראש השנה, 'אורי –בראש השנה', אז נפקחות העיניים לראות את יופי העולם, אז נפתחות האוזניים לשמוע את את קול ד' המקיף עולם ומלואו, 'שמע ישראל'. שיא השיאים של 'אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם' הוא הפסוק 'שמע ישראל', שאף על פי שלא כתובה בו המילה מלך, הרי הוא התוכן והמשמעות של קבלת המלכות עלינו.
בהמשכה של הברית מתברר כי מהות החיים שלנו היא אומר אחדות כפול זה – גוי אחד בארץ המייחד את ד' אחד. אם איננו עומדים בגובה רוחני זה, איננו מסוגלים לגלות את אחדותנו. כל ממשות ומשמעות האחדות שלנו מתגלה מתוך הקריאה בשם ד'. תפקיד הלב, העיניים והאוזניים שלנו הוא להביע את תוכן החיים הזה. הקב"ה הטביע בנו עיני עם ואוזני עם, ובכל אחד ואחד מאיתנו הוא קבע את הכשרון הלבבי הזה. כל שנות המדבר לא בנינו מבט כזה. ומשה מוכיח אותנו ואומר 'ולא נתן ד' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה', לא לשם כך קיבלנו את היכולת החושית, ולא נתן מאמר ד' לכם לב כדי לשכוח כי אם כדי לדעת, ולא נתן לכם עיניים כדי לרמז בהן אלא כדי לראות ולא נתן לכם אוזניים כדי לטמטם אלא כדי להאזין, ואתם שכחתם את התורה שבליבכם, ורמזתם בעיניכם וטמטמתם את אוזניכם עד היום הזה. (כ"ט ג' עפ"י יונתן). הברית באה להחדיר למודעות שלנו את הצורך בפתיחת הלב, העיניים והאוזניים. כל סיפור הפורענות בא לברר את הברית הטבועה בנו מאבותינו, כדי שנבין עד כמה 'הגוי האחד' נזקק לתודעה הבונה את היחס לכל החיים.
עולם המסחר, עולם החול, מתברך אם התודעה בונה אותו. אם ברוך אתה בבואך לבית המדרש הרי שברוך אתה בצאתך למסחרך, אך אם בואך, הכניסה שלך לעולם הפנימי שלך, היא כניסה לעולם של דמיון, אזי 'ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך' ארורים אתם בבואכם לבתי תיאטראותיכם ולקירקסאותיכם לבטל את דברי התורה, וארורים אתם בצאתכם למסחרכם (כ"ח י"ט עפ"י יונתן).
עולם הדמיון יוצר דימוי של עושר ותסיסה אבל באמת מוגבל הוא, כשהוא מתבונן על תורה הוא רואה לכאורה אנמיות וחוסר חיים. עמל הרוח הוא לבנות חיים, חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים, וחיים של 'אתהלך לפני ד' בארצות החיים – אלו מקומות שווקים'. כדי לבנות את שוק החיים כהליכה לפני ד', אנו בונים כל הזמן גובה של תורה.
תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. בראש השנה אנו פותחים את העיניים, האוזניים והלב. משתחררים אנו ממגבלות הדמיון, מקללת התפיסה החושית של הארץ. יום הזכרון הוא יום בו אנו מפתחים את תכונת הרוממות שמעל לתפיסה החלקית. תיקון זה של תודעה מתברר ביתר שאת ביום של 'ישעי' – ביום הכיפורים. שם עומד לפנינו ניסיון של כח המדמה, בשני שעירים הנדמים לנו כשווים לחלוטין, שאפילו התודעה הגלויה אינה מצליחה להבחין ביניהם, ורק הגורל, עומק הברית של 'אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו', מאפשר לנו להתבונן, לחדור אל תוך תוכם של החיים, להפריד את תמצית החיים ומסיגיהם, ולשמוע קול שופר גדול של גאולה המברך את החיים ומרחיבם ללא גבול.
שבת שלום.