" ויהי כאשר השלים משה להקים את המשכן חשב משה ודן בליבו ואמר: הר סיני שהיתה משיחתו משיחה של שעה, וקידושו קידוש של שלושה ימים, לא היה ביכולתי לעלות להר עד שעה שהיה הדיבור מידבר עימי, אבל המשכן הזה, אוהל מועד, שמשיחתו משיחת עולם וקידושו קידוש לעולם, מן הדין הוא שלא אבוא לתוכו עד הזמן שידובר עימי מלפני ד', ואז – 'ויקרא אל משה וידבר ד' אליו מאוהל מועד לאמר'  – קרא דבר ד' למשה וכל מאמרו של ד' היה עימו מאוהל מועד לאמר" (ויקרא א' א' על פי יונתן בן עוזיאל וירושלמי).

בנוהג שבעולם, החידוש מפעים אותנו הרבה יותר מאשר ההרגל והקביעות. החידוש סותר את הקביעות וההרגל, בכל חידוש טבוע חותם החד – פעמיות. תפיסה זו נובעת מראיה של העולם כקבוע וכסגור בתוך מערכת חוקים עד שרק חריגה ממנו מאפשרת חידוש. פעמים רבות אנו מרגישים שהיכולת שלנו להתחדש בעבודת ד' מתחילה מחידוש שבמהותו אינו יכול להיות קבוע. התפילה הקבועה נראית לנו כדבר שהופך להיות חלק מהמסגרת הרגילה של העולם ואמנם חז"ל לימדונו – 'אל תעש תפילתך קבע'. אך באמת התפילה מופיעה בצורה של 'תמידים כסדרם', של קביעות והתמדה. התורה, התפילה ועבודת ד', הם מפגש מחודש תדיר, הכונסים לתוכם שני הפכים בנושא אחד – קביעות והתמדה וחידוש ללא גבול. 'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי'. אהבה גדולה מקיפה את כל החיים כולם עד שההתמד אינו מעייף אלא אדרבה מוסיף חיים, עד ש'כל היום היא שיחתי'. וכל הלומד תורה לשמה נעשה כמעיין המתגבר, בונה את כל חייו מסביב לנקודת חידוש. הקביעות בתורה ובתפילה מתחילה מתפיסה אחרת של עבודת ד', כזו שאינה מעמידה את התחושה והרגש במרכז, אלא בונה את הרגש ואת התחושה, את ההבנה ואת הרצון מתוך עומק של קביעות במציאות העליונה של ההיקף העומד למעלה מהחוקיות הסגורה של העולם. החוקיות הנראית לנו כקבועה מתגלה לנו בתור דבר שרירותי שאין בכוחנו לשנותו. מבט מייאש זה מחפש הבלחות של נס, ניצוצות התרגשות, הברקות באשר הן, שאדרבה כולן מעצימות את חוסר היכולת הפנימי שלנו מלחרוג באמת ממסגרת העולם. התפילה והתורה מתחילות מקביעות בקודש, בהיקף גדול שהעולם עם כל ערכיו הוא אחד מגילוייו. התפילה מגלה את הקביעות העליונה, המחדשת את כל נקודות חיי השעה. שפיכת הלב, ההמיה והכיסופים אינם געגועים לעולם רחוק, אלא ביטויי הנפש, הנובעת מעולם שכל כולו חידוש.   

כשאנו מנסים לרומם את חיינו ל'תורת כהנים', להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', לבנות חיים מרוממים כאלה המקיפים את כל מדרגות המציאות, אנו יכולים לפענח אותם רק מתוך תודעה המקיפה ומקשרת את מה שלמעלה מכל ערכי עולם עם העולם הזה. החידוש הוא יצירה מתמדת של איכויות חדשות של היקף, בניית מהות חדשה של חיים הבנויה על קביעות בקודש. התפילה היא בחינת 'מקדש מעט', מגלה  מתוך הקביעות העליונה את החידוש המתמיד, המתבטא בשפה מופלאה של השתפכות הנפש המקיפה את כל נקודות החיים שבחיי שעה. לכן אין בתפילה ייאוש לעולם. אותה קביעות עליונה המהווה תדיר את המציאות, מחדשת אותה ללא הרף, מתגלה בבת אחת ב'אל תעש תפילתך קבע', ומצד שני ב'תמידים כסדרם'. והרי זה הפוך מסדרי עולם, בהם הקביעות שייכת לאפרוריות החיים, לשגרתי ואינו מתחדש, ואילו החידוש מתגלה בחד פעמי. החידוש הגדול של מתן תורה מופיע בכפל: בחד פעמיות בהר סיני, ובקביעות בהשראת השכינה שבמשכן ובמקדש. משה רבנו מלמדנו שהשראת השכינה החד פעמית ששרתה על הר סיני, עם כל תעצומתה, קלה היא לעומת חומרת השראת השכינה שבמשכן. דווקא הקביעות עליונה יותר, היא גילוי של המציאות העליונה שאנו נתונים בתוכה, מציאות אלוקית המקיפה את כל החיים כולם.

השראת שכינה זו יוצרת יראה עליונה עד שמשה מהווה את כל כולו על פי קנה המידה האלוקי. עם כל הצמאון האדיר של משה לגילוי דבר ד', אין הוא נכנס לאוהל מועד ללא קריאה אלוקית, הקריאה האלוקית יוצרת מצב בו אפילו הליכתו של משה הינה גילוי של קרבת אלוקים, לא רק השמיעה המפורשת את דבר ד', אלא אפילו ההכנה אליה היא בדבר ד'. וממילא גם ההמתנה לדבר ד', הרווח שבין דיבור לדיבור היא הופעה אלוקית הבאה בצורה נסתרת. יראה זו משלימה את החידוש המתמיד שבעבודת ד', עד שכל היום כולו משה רבנו הוא הופעה אלוקית. ברגע שמשה רבנו מגיע להבנה זו, מייד דבר ד' מגיע אליו וקורא לו להיכנס לאוהל מועד. הבנת החיוניות שבקביעות, הפיכת דבר ד' לטבע החיים הפנימי שלנו, נותנת למשה את הכלים המתאימים להשראת שכינה המייסדת את ממלכת הכהנים.

התפילה הקבועה בכל מצב, אפילו אם אין היא מורגשת כתפילה בשיא הכוונה, הרי היא מכוונת ומותאמת יותר אל גילוי מציאות הקדושה שבכולנו. לעתים יש סערות בעולם, עתים נמנעת מאיתנו הקביעות המעשית, עתים נמנעת מאיתנו הקביעות של ההרגשה, אך דווקא זמנים אלה מסוגלים לברר לנו את החיים העליונים, העומדים למעלה מכל ייאוש, הנובעים מאור העומד למעלה מן העולם, מאור של 'טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו', שלכן אנו מודים ואומרים 'הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו'. עמדת חיים זו נובעת מקביעות של דבקות ותובעת מתוכנו פנימה למלא את כל חיי השעה בגילוי תוכן חיים זה, עד שאפילו ממעמקי צרה אנו נכנסים לחודש ניסן אשר 'בו ישועות מקיפות', שאור הגאולה שבו נובע מהיקף גדול יותר מן העולם, ואור הגאולה שהוא החידוש המהותי שבעולם מתגלה מתוך המציאות הקבועה של 'אתם הדבקים בד' אלוקיכם'. 

ד' יגאלנו וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות, בהופעת מקדש, לב העולם, המוסיף חיים ורפואה לעולם כולו.    

שבת שלום