" 'והזהרתה אתהם את החוקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון' -והזהר אותם את החוקים ואת התורה ותודיע להם את התפילה שיתפללו בבתי כנסיותיהם ואת הדרך שיבקרו חולים ושילכו לקבור מתים ולגמול בה חסד ואת המעשה ושורת הדין ושיעשו לפנים משורת הדין לרשעים" (שמות י"ח כ' על פי יונתן בן עוזיאל)

יתרו הרואה את העם הניצבים על משה מבוקר ועד ערב מגיע למסקנה כי הדבר אינו נכון – 'נבול תיבול' אומר הוא למשה. הדימוי לעולם הצומח מורה לנו על כוונה עמוקה יותר מאשר עייפות. העץ הצומח באופן מתמיד, המלא חיוניות של התקדמות והתעלות כלפי מעלה, ממלא את פירותיו גם הם בחיוניות וגדילה. כשהפירות מגיעים לידי גמר הם נופלים מהעץ ואז מחיים הם מצד אחד את ההווה בטעמם הערב, ומצד שני טומנים בחובם את הגרעינים העתידים להצמיח אילנות חדשים. הנסירה המתדמה בין ההווה לבין תהליך הצמיחה של העץ, מולידה חידוש, צמיחה חדשה ועץ חדש. את הביטוי 'נבול תיבול' מתרגם יונתן בן עוזיאל 'נשור תנשור'. אותה תורה ענקית שאתה מביע, עלולה להיתפס כמחיה את ההווה בלבד ללא מגע מתמיד עם חפץ ההתעלות, כפירות שנשרו טרם זמנם מהעץ. פסקי הדינים ממלאים אמנם את בקשת דרישת האלוקים, אך היות והם נעוצים בהווה ועונים על שאלות הנובעות ממקרי החיים, הם עלולים לנשור ולאבד את מקור חיוניותם המתעלה.

לכן מציע יתרו לחלק את צינורות ההשפעה של התורה לשני צינורות עיקריים, הצינור האחד ימשיך לדון ולפסוק הלכות. צינור זה יופיע בעיקר דרך שרי העשרות, המאות והחמישים למדרגותיהם. ואילו הצינור המרכזי הוא הצינור של עשיית הטוב, של ריבוי הטוב, של ההתקדמות התדירה המתגלה דרך משה רבנו, 'והזהרתה אתהם את החוקים…'. עבודת ד' הולכת ומתרחבת, הופכת להיות דרך ומתווה של עליה המתגלה בכל אשר יעשו. עיקרה של הדעת, קשר החיים עם רבונו של עולם מתגלה בתפילת הציבור, בבית הכנסת, מתוכה מותווית הדרך לגמול חסד עם החיים ועם המתים. על גבי דרך זו של ריבוי טוב, מתגלה החפץ לעשות לפנים משורת הדין לרשעים. העין הטובה, דרישת הטוב מתגלה ביכולת להגביר את הטוב, להגיע לעומק הפנימי של הדין, לפנים של שורת הדין, לראות איך כל הטוב הוא גילוי של חסד עליון העומד מעל לכל גבול 'הטוב ומטיב לרעים ולטובים'.

תביעה זו של טוב העומד לפנים משורת הדין עומדת אל מול הדינים של השרים. השרים מבררים את הדין, את מה שמתגלה ומחיה את מציאות ההווה, ואילו ה'לפנים משורת הדין' מתגלה מתוך תודעת הצמיחה המתמדת המביטה אלי עתיד. העמדת העולם על הדין טומנת בחובה הקשבה למעמדו של ההווה, ומסוגלת להצמיח מתוכה יכולות צמיחה אדירות. לכן בד בבד עם 'לפנים משורת הדין' צריך להודיע את הדין עצמו. הרשעה שיצאה מגבולה לא תוכל להיתקן על ידי הדין, כדי לתקן אותה צריך להופיע את המגמות העליונות יותר, הנמצאות בתוככי הדין הגלוי. אך 'לפנים' זה אינו מתגלה ללא הבסיס המוצק, הוודאות והבריאות של הדין, של הכבוד לחיי ההווה. הסבלנות להעלות את העולם לאט לאט, מאפשרות את תביעת תיקון הרשעה, לא מתוך סליחה וותרנית אלא מתוך הגברת הטוב. מבט כזה – אומר יתרו – אינו מתאפשר אם משה רבנו אך דן כל היום. משה מופקד על הצמיחה המתמידה המלמדת יחדיו את הדין ואת לפנים משורת הדין.

כשעם ישראל מקבלים תורה, הם שומעים בתוך הציוויים הדיניים נימי נפש עדינה. לכל מעשה יש גלים רבים המשפיעים על העולם כולו. חמשת הדברות האחרונות אינן מצוות שרק מורות לא לעשות פעולות שליליות כרצח וגניבה, אלא לא להשלים כלל עם מציאותן וודאי לא לשתף פעולה עם מציאות כזו. עמי בני ישראל, לא תהיו רוצחים, לא חברים ולא שותפים עם רוצחים, ולא יתראו בכנסיותם של ישראל רוצחים, ולא יעמדו בניכם אחריכם וילמדו גם הם להיות עם רוצחים, כי בעוון הרציחה חרב יוצאת לעולם (יונתן שם, וכך תרגם את כל הדברות האחרונות). בכל דין יש את ה'לפנים משורת הדין', את התביעה להגביר טוב ולא להשלים עם מציאות של רוע. עצם ההשלמה מעוררת רוע בעולם, ואי ההשלמה עימו מעוררת את הטוב ומגבירה את האמון בטוב מוחלט בעולם.

לכל מעשה יש גלים פנימיים וחיצוניים. בעשרת הדברות אנו מתוודעים לגלים החיצוניים של המעשים, ואנו נתבעים לא להשלים עימם. כשמסתיימת הפרשה, אנו מתקרבים אל עבודת המקדש, ושם מתגלים הנימים הפנימיים יותר, שלילת הרציחה מתגלה באיסור הנפת חרב בבניין המזבח, ואיסור העריות בתביעת עדינות, בצורת העליה של הכהנים אל המזבח. גלי מעשים אלו תובעים מאיתנו עדינות, הנובעת משייכות עמוקה לקדושה ולתביעת קרבת אלוקים הממלאת אותנו. בכל דין יש לפנים משורת הדין, ועצתו של יתרו מאפשרת לגלות צורת חיים זו מתוך השקיעה בעמל התורה לשמה, בהודעת דרך ד' לכל עם ישראל כפי שהיא בנויה ובונה ומעלה את הכל, ורק מתוכה ניגשים אל מקרי ההווה לרוממם ולשגבם.

שבת שלום  

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן