" 'כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין' והשלך אותו לפני פרעה ויהיה לנחש צפעוני כי עתידים כל יושבי הארץ לשמוע את קול צעקת המצרים כשאשבור אותם כמו ששמעו כל הבריות את קול צווחת הנחש כשהתערטל מבתחילה" (על פי יב"ע ז' ט')
משה רבינו מקבל בשליחותו לישראל, הוראה לעשות שלושה אותות: להפוך את המטה לנחש ולהחזירו להיות מטה; להפוך את ידו להיות מצורעת כשלג ולהחזירה לבריאותה; לקחת ממימי היאור ולהפכם לדם ביבשת. שניים מהאותות מצטווה משה לעשות לפני פרעה – אות הנחש ואות הדם. הביצוע של שני אותות אלה מופיע בצורה עצומה יותר, נחש צפעוני המסוגל לבלוע את מטות החרטומים שגם הם הופכים להיות לנחשים. אמנם, אם אצל משה המטה הופך לנחש וצריך פעולה חדשה כדי להשיבו למקורו – צריך לאחוז בו, הרי שבמטה אהרן המטה חוזר להיות מטה מעצמו, וכך גם מטות חרטומי מצרים וכשהמטה חוזר לעצמו, אזי הוא בולע את מטותם. וישליכו איש מטהו ויהיו לנחשים צפעונים, ומיד התהפכו להיות כבתחילה ויבלע מטה אהרן את מטותם (יב"ע שם י"ב). לעומת האות של המים ההופכים להיות דם ביבשה, מתגלה מכת הדם ביאור ובכל ארץ מצרים.
האותות הניתנים לעם ישראל הינם סימני גאולה, מתגלה בהן היכולת, מתגלה משמעותה של הגלות כהכנה לתשתית חדשה של חיים, חיים המתגלים בתיקון הרע, בבירור כי המטה המשמש את האדם להליכה והתקדמות עלול להיהפך לרע אך בכוח מאמציו והשתדלותו של האדם, כח ההליכה שב להיות גילוי של תוכן אנושי. בחירה זו מתקדמת בהופעתה בתוך האדם עצמו, בידיו, במעשים המבטאים את מותר האנושיות שבו, שגם הם מסוגלים להופיע בסיגים מלאי מארת צרעת, ולשוב למדרגתם הראשונה מתוך תשובה שלמה. מצב זה מגלה את השליטה שלנו על העולם הטבעי והיכולת לגלות בו נס. אך יכולות אלו הינן רק בכח. צריך עם ישראל לצאת ממצרים ולקבל תורה, צריך לשוב לארץ ישראל כדי שאור הבחירה הזו יופיע, יתקן את כל הרוע, יופיע את אור התשובה עד שאותה שליטה על הטבע תתגלה לא בתור כח המהפך את המים לדם, אלא הרבה מעבר לכך. יש יכולת לאדם לנתק את המים ממקורם, אבל אז הם מקבלים כבר צורה אנושית, מתגלים הם בתור 'הדם הוא הנפש'.
כשמשה עומד לפני פרעה, הוא מגלה את הפן החיצוני של יכולות אלה. אצל ישראל הכל חותר אל הטוב, וטוב זה מתגלה דרך עמל ובחירה. אף הפחד של משה מהנחש מצטרף לעבודת ד', לא בתור מורך לב כי אם מתגלה במאיסה המוחלטת של כל הרוע, עד שמשה מוכן, כיוסף בשעתו, לנוס מהרע. דווקא מנוסה זו ושלילת כל מגע עם הרע מאפשרת למשה, בבוא העת, להתמלא עוז וגבורה ולהפוך את הנחש הקדמוני למטה, עוד שגם הוא מצטרף אל הקדושה. אך כשעומדים אל מול החרטומים, מגלה אהרן מדרגה אחרת. כל טוב מסוגל להפוך חלילה לרע, אך הטוב אינו משתנה מאמיתתו. המטה הופך לתנין אך מייד שב להיות מטה. אתה עומד מול כוחות אדירים ותוהה היכן הוא שרשם, האם בקודש או חלילה בטומאה. לכאורה אין להבדיל ביניהם, כמו שאי אפשר להבדיל בין ישראל למצרים, 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה', וכך גם במצרים נדמה כי יש עולם רוחני עשיר, מגע עם רוח, עולם מלא של תרבות. מתי מתגלה הקדושה? מטה מול מטה, מטה אהרן מול מטותם. בליעת המטות של החרטומים והעלמתם מגלה את הכח של ישראל לזקק את התמצית הפנימית של מצרים ולהכניסם לקודש. אך בבליעה זו לא מתגלה העמל, לא מתגלה כשרון הבחירה, כי אם הסגולה הפנימית העומדת למעלה מבחירה. בשלב זה בו נראה לכאורה שבחירתם הגלויה של ישראל בטוב אינה מתגלה עדיין, מתגלה אור הכשרון והסגולה הפנימית, ומטה אהרן החושף את הטוב והפנים שבישראל, מגלה את הכשרון הפנימי לחשוף את ניצוצות הקדושה החבויים בתוך טומאת החרטומים ולהעלותם אל הקודש.
ברגע זה נשמעת צעקת הנחש הקדמוני. עדיין תיקונו לא הגיע, רק מארתו. כשרון ההליכה של הרע, עוצמתו הנוראה של הרע, שהתגלו בפיתוי חוה ואדם, נקצצים. הרע הופך להיות זעיר יותר מחד וגלוי מאידך. הנחש המאבד את מדרגתו, וממילא מסוגל להיות מנוצח, צועק וצווח. הנחש הלך והתעצם בתרבות המצרית המעמידה את התנין בראשה – 'פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני'. (יחזקאל כ"ט ג'). ארץ מצרים הבנויה כולה על אשליה של יכולת ניתוק מהאלוקות ושאיבת מים מן היאור, מגלה בתוכה את השליטה על הטבע, המים עצמם הופכים להיות דם. התרבות הזו זיהמה כל כך את האויר עד שאפילו המים הנמצאים במקור חיותם הופכים להיות אנושיים, ואנושיותם מושפעת מטומאת מצרים. מטה אהרן מגלה גם שם את אורם של ישראל, עד שמכח הכאתו אומרים החרטומים במכת הכינים כי אצבע אלוקים היא. היכולת העליונה הזו, כשהיא מתכנסת בישראל, היא מופיעה בבחירה גדולה המסוגלת להשיב את הכל אל הקודש, כסגולת ימי השובבי"ם ההולכים ובאים עלינו לטובה.
שבת שלום