בס"ד

" 'ותאמרן המילדות העבריות אל פרעה: כי לא כנשים המצריות העבריות, כי חיות הנה, בטרם תבוא אליהן המילדות וילדו.' – … כי זריזות וחכמות בדעתן הן, בטרם תבוא אליהן המיילדת (או הולד – תרגום ירושלמי) הן תולות עיניהן בתפילה ומבקשות רחמים מלפני אביהן שבשמים והוא שומע בקול תפילותיהן, מיד הן נענות ויולדות ונושעות בשלום" (על פי יונתן בן עוזיאל שמות א' י"ט)

עיקר משקלה של התפילה היא לפי מידת החיות שבה. החיות מתגלה באופנים רבים אבל עיקרה היא התחושה הודאית שכל החיים כולם נעוצים בדבקות האלוקית המתבטאת בתפילה, 'ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום'. למרות שיש מיילדות, ידעו בנות ישראל כי לד' הישועה ובידו הכל. 'כי חיות הנה'. כל החיים כולם התרכזו מסביב לצורך בישועת ד' המופיעה בלידה. הנשים המצריות ראו את הלידה כעוד מאורע טבעי המופיע אמנם בתווך שבין חיים למוות, אך שרירות הגורל היא הקובעת איזה לחיים ואיזה למוות. בנות ישראל החיות ידעו כי הופעת חיים אינה רק מאורע טבעי, כי חיים אלה נושאים בחובן את גילוי היחס העמוק והשותפות עם ריבונו של עולם. בטרם תבוא המיילדת ואולי עוד טרם הגיע הוולד, טרם החלו הצירים, כבר עומדת האם לעתיד ומתפללת לד', ויודעת כי כל החיות תלויה בתפילה, כי אין חיים ללא תפילה וממילא אין תפילה ללא חיים. כל החיים כולם מתכנסים לאותה נקודה עליונה של דבקות, ורק מתוכה הם מופיעים מחדש. כל תפילה הולכת ומעלה את העולם כולו לנקודה עליונה יותר שממנה נמשכת חיות חדשה לעולם, אך חיות זו של שעה היא. העולם הנתון לזמן ולהתחלפות מצבים, מברר את עצמו כל פעם מחדש. כל תפילה היא כינוס כל החיים כדי לאפשר לגלות מתוכם עומק חדש וצדדים גנוזים חדשים. לידה היא חידוש גדול, כי אין כאן רק הופעת גוף ונפש חיה, אלא הופעת נשמה חדשה בעולם, גילוי סדר דבקות חדש, עד שכל החיים כולם צריכים למצוא את מקומם מחדש.
כשרוצים להגיע לגאולה, עלינו לצעוק. 'ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה'. אל מול המוות של פרעה עולה אנחה, מבינים עם ישראל שהגענו עד לנקודת הקיום עצמה, עד לעצם החיים ומאליה מתפרצת תפילה. כינוס החיים המתגלה בלידה של כל תינוק בא משמחה גדולה, מתחושה של חידוש. כינוס החיים הבא טרם גאולה מגיע דרך ייסורים ומצוקות עד שמתברר שאין דרך ללדת, ואפילו אין דרך להמשיך ולהרחיב את החיים הקיימים, זקוקים אנו לבריאה חדשה, לא בריאה בזעיר אנפין כמו בכל תפילה פרטית, אלא בריאה חדשה ממש של לידת עם. האנחה והנאקה, באה מריכוז החיים אל הנקודה המכונסת ביותר עד שמתוך עומק המצוקה עולה תביעה ותפילה להעלות את החיים למקורם, בחיות חדשה, ולהמשיך משם חיים חדשים. כשמגיעים עד עומק החיים, מגלים שכל כולם של החיים הם דבקות בד' וממילא הכל הופך להיות אפשרי, כי אופי החיים הנגזר מחיי תפילה הם חיי חופש מלאי רצון.
התפילה לגאולה מתגלה בשלוש רמות. שתיים הראשונות מתגלות בתפילתו של דניאל – 'הטה אזנך', 'פקח עיניך וראה שוממותינו'. כך גם בגאולת מצרים 'וישמע אלוקים את נאקתם', 'וירא אלוקים את בני ישראל'. שמיעת האוזן היא התגלות היחס הרצוני כפי שהוא מופיע באופן מוכוון כלפי המתפלל. הטיית אוזן זו מרחיבה את החיים ממקורם, ומתוכה מתגלה פקיחת העין – סידור העולם כולו על פי קנה מידה חדש זה. אבל בגאולת מצרים הופיעה התפילה פן שלישי – 'וידע אלוקים', והיה גלוי לפניו התשובה שעשו בסתר כי לא ידעו איש בחברו (יונתן שם). התפילה עצמה מחדשת את התשובה הטמירה, הכמוסה מעיני החברים ולפעמים אף מעיני האדם עצמו. התשובה העליונה נובעת מהחיים העליונים. לא מתוך חרטה על פרטים בעבר, לא מתוך משבר כזה או אחר נובעת תשובה זו, אלא מתוך בושת הפנים המגיעה לאדם כשהוא עומד באור פני מלך חיים, כשהוא מגיע לאותה נקודת כינוס עליונה שבמקור החיים, שהתפילה כולה מביאה אליה ונובעת ממנה, שם מתחדשים החיים כולם ומשם מתחדשת התשובה 'ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה'.
ימי השובבי"ם מיוחדים לתשובה ולאמון ביכולת חידוש החיים בכל מצב, גם מהנפילות העמוקות ביותר עד שנראה שהגענו לתהום ללא מוצא. התפילה מעומק הלב הנשבר, בצעקה ובדמע, באה ומחזירה אותנו לנקודת כינוס המתעלה מעל לכל פרטי החיים והזמן, מחדשת בנו צורה חדשה ומעוררת את לבבנו לשוב ולזכות לגאולה שלמה, עלינו מתוך ובשם כל ישראל.
שבת שלום

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן