תפילתו של אברהם

" 'ויאמר אל נא יחר לד' ואדברה אך הפעם, אולי ימצאון שם עשרה. ויאמר לא אשחית בעבור העשרה.' –  ואמר בבקשה ברחמים מלפניך, ולא עד כאן יתגבר רוגזו של רבון כל העולמים ד', ואדבר רק פעם זו – באם ימצאון שם עשרה ונהיה אני והם ונבקש רחמים על כל המקום ותניח להם. ואמר: לא אחריב בעבור זכות העשרה." (על פי תרגום יונתן בן עוזיאל)

עומד אברהם ומנסה להפך בזכותם של אנשי סדום – באם נמצאים שם אפילו מעט צדיקים, הרי שאין השיטה הסדומית מובילה בהכרח לרשעה הנוראה שלהם, עדיין יש תקווה להוציא יקר מזולל, עדיין לא נתחייבו לכלות מן הארץ. הקב"ה מגלה רז זה לאברהם באומרו שאם ימצא חמישים צדיקים בעיר יניח לכל המקום בעבורם, ויונתן בן עוזיאל מדגיש 'חמישים צדיקים שיתפללו לפני' כי ללא תפילה אין אפשרות להציל את סדום. ישנה תפילה הנזקקת למניין, לציבור, וישנה תפילה שאינה נזקקת לעשרה. אם ימצאון ארבעים וחמישה, יוכלו ארבעים מהם להתפלל על ארבעת הערים הגדולות וחמישה ייוותרו להתפלל על צוער, והאמת שאפילו ייוותרו רק ארבעים ניתן לרחם עליה כי עוונותיה קלים. גם אם יימצאו שלושים, הם יתפללו על שלוש ערים ואתה לא תחריב את השאר בעבור רחמיך, וכך גם אם יימצאו עשרים. אך אם יישארו עשרה – הם יתפללו על כל הערים כחטיבה אחת, יחד עם אברהם. מהלך מורכב זה זוקק ביאור – אם אכן רחמיו של הקב"ה מופיעים, מדוע נזקקים לתפילה, ואם עשרה יכולים להתפלל בעבור כל הערים כולם, במה כוחם טוב יותר מעשרים ושלושים. ומצד שני, רק הם נזקקים לכוחו של אברהם שיתפלל עליהם.

המציאות של קרבת אלוקים מוציאה מן ההעלם אל הגילוי את כל כוחות הטוב הנעלמים שבאדם ובעולם. כוחות טוב זעירים, הנראים פזורים ומבליחים מידי פעם, מקבלים הקשר ושייכות המגלים כי אין הן נקודות בודדות, אלא חלק מטוב גדול יותר הרוצה להתפרץ, והוא מופיע בגוונים שונים ובמקצב עדין. מעשים שאינם מפוענחים, מקבלים אור של גדולה וקדושה כשמעמידים במרכז את הפניה לרבונו של עולם, את שפיכת הנפש הנובעת מהבנת החיים כי כל הערך של מה שבנו ניתן להשתמעות רק מתוך המטבע האלוקי . התפילה הקבועה מגלה כי אין הרצון לדבקות מותנה ותלוי בלבבו המשתנה של האדם, אלא שיש מציאות עליונה וקבועה העולה על כל השינויים, וממילא מתגברת על כל הכשלונות. התורה היא המהלך הקבוע של חפץ ד' ההולך ומתגלה בעולם. כשאנחנו זוכים ללמוד את תורתו, הרינו מתקשרים והופכים להיות חלק מהמהלך הארוך של תיקון העולם, וככל שאנו יותר ויותר לומדים וקבועים בתורה, כך אנו הופכים להיות שותפים ומגלים דרכנו את המהלך הגדול הזה. בתפילה אנו  מגלים את הברקת המצב העליון והקבוע ומביטים מתוכה של הברקה זו להעלות את חיי ההווה ולגלות כיצד כבר בהווה אנו רואים את ההארה העליונה והעתידית. התפילה מגלה את הטוב ומיישרת את הדרכים, מגלה את היושר ומשפיעה ברכה לעולם.

כדי שאותה צדקות של חמישים, ארבעים ומטה, השוכנים בסדום, תפענח מתוכה את הרשעה הסדומית ותעלה אותה, אין מספיקה עצם מציאותם בה. הם צריכים להתפלל, ולגלות מתוך התפילה את ערך הטוב הגנוז בהם, כיצד הוא מעיד על סדום כולה שרשעתה בה אינה קבועה אלא עוברת, ומתוכה עצמה ניתן להצמיח טוב, שאף אם אינו מתגלה כרגע, הרי הוא מסוגל ועתיד להתפרץ.

אך לא מספיק להתפלל תפילת יחידים אלא צריך ציבור והשראת שכינה. תפילת ציבור משנה את כל האופי של התפילה, היא מעבירה את מרכז הכובד של התפילה מהעבודה שמלמטה למעלה, מהטוב הקטן המגשש ומחפש את ערכו האמיתי, אל הערך הגדול והמציאותי ההולך ומופיע, מתגלה ומחיה את כל הטוב הקטן. כשאנו עומדים מול רשעה כל כך גדולה, אנו משוועים להתפענחות שאינה מתגלה דרך הבחירה הטובה, אלא דרך עומק הרצון הטוב הגנוז, הקשור כל כולו בחי העולמים. המיית הרחמים העליונים המבקשת להתפרץ, להתגלות ולחיות, מתגלה דרך הפתח הזעיר של מעט הצדיקים, וכשלא נותרה אלא בקשת העשרה, הרי שמצד אחד אנו מתבוננים בהיקף אחד על כל סדום, אבל כוחם העצמי כבר לא עומד להם. אז נזקקים הם לתפילתו של אברהם העומדת על גבי תפילת הציבור שבהם. אברהם המחפש איזו רמיזה במציאות לטוב, מגלה אותה דרך העשרה החיים ומבינים שאין מעשיהם הטובים עומדים כתריס מפני הפורענות, אין הטוב שבהם מועיל אל מול גלי הרשעה הסדומית הנוראה. יעמדו הם ויתפללו, אבל גם אברהם יעמוד ויתפלל. האור העתידי של ישראל החפץ לתקן את הכל, אותו אור חבוי שיתגלה ויעלה את התמצית הסדומית דרך דוד המלך, יאיר באור גדול יותר את תפילת עשרת צדיקי סדום, שגם הם לבסוף לא נמצאו.

נזקקים אנו עוד לניסיון העקידה כדי שהתפילה תשתכלל עוד. מסירות הנפש העליונה, ההופכת את החיים כולם לנקודת מוצא המתחילה מלמעלה מכל ערכי עולם ומתגלה בחיים, יוצרת את הר המוריה, את ד' יראה – והודה והתפלל אברהם שם במקום ההוא ואמר בבקשה ברחמים מלפניך ד', גלוי לפניך שלא היה בלבבי רמאות ופניתי לעשות את גזירתך בשמחה, כך כשיהיו בניו של יצחק בני באים לעת צרה תהא זוכר להם, ועונה להם ומוציא אותם מכל צרה, ועתידים כל הדורות לומר שהר זה כפת אברהם את יצחק בנו ושם התגלתה עליו שכינת ד'.  (על פי יונתן שם). מסירות נפש זו מלמדת זכות על כולם אף אם לא ניכר בהם אף שמץ של טוב. הטוב הגנוז מאיר את חיי בניו של יצחק באור של גדולה, ופעולת מסירות הנפש משכללת את ערכה של התפילה לאחיזה בטוב העליון ולהופעה מתמידה שלו בחיים. ושם, בהר המוריה, בונה דוד המעלה את הסדומיות, את בית המקדש, מכון הדבקות והתפילה.

שנזכה להתפלל ולחשוף רק את הטוב והאור שבעם ישראל כולו, ויתקיים בנו 'ויירש זרעך את שער אויביו'

שבת שלום   

 

השארת תגובה