" 'וברך את עמך את ישראל' והלא בידוע שעמך הן ישראל, ומה תלמוד לומר 'את עמך את ישראל'? אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום כביכול אינו קורא אותן עמי שנאמר 'לך רד כי שיחת עמך' ובזמן שהן עושין רצונו הוא קורא אותן עמי – 'וברך את עמך את ישראל' " (מדרש הגדול כי תבוא)
עם ישראל הוא עם בכל מצב, בין אם עושה רצונו של מקום ובין אם, חלילה, אינו עושה. התודעה המיוחדת של היות עם מתגלה ביכולת לרומם את המבט ולראות את התוכן החי האחד המתגלה בפנים רבות אף אלה הנראות כמנוגדות וסותרות. המהות הזו יוצרת בכל אחד מישראל מדרגה פנימית העומדת למעלה מיכולת הדיבור והביטוי, מרחב שבתוכו מתרחשת ההוויה הסובייקטיבית ומביעה את אומר חייה. הנקודה האחת הזו קיימת כל הזמן ומפעמת כל הזמן והיא מה שהופכת את קיבוץ הפרטים להיות תוכן אחד ועם אחד.
כשאנו מבררים את משמעות המבנה המיוחד שלנו, את היכולת המופלאה להתרומם מעל כל הסתירות והמחלוקות ולראות את כל גילויי הדעות וסגנונות החיים כביטויי חיים של תוכן עליון, אנו מגלים כי בתוכנו חיה שאיפה פנימית של אחדות החובקת לא רק את האנשים הנוטלים בה חלק, כי אם את האנושות כולה, ולא רק את האנושות כי אם את העולם כולו, ולא רק את העולם כפי שמתראה בדור מוגבל אלא מן העולם ועד העולם.
כשאנו זוכים לקרא לתוכן זה בשם, אנו מבררים את שייכותנו למקור האחדות העומד מעל כל עולם, אל 'קדמון לכל דבר אשר נברא', עד שמתוך עומק השייכות שלנו אנו קוראים בשם ד' ומורידים ממרום האצילות האלוקית את התוכן האחד שאינו משתנה מאמיתתו גם אם הוא מופיע בעולם המעשי, אז אנו קרויים 'עושים רצונו של מקום'. אך גם אם איננו זוכים לקרא בנגלה בשם ד', גם אם הסתבכנו בעבות עגלת החטאים, וגם אם חטאים אלה לא מאפשרים לנו לראות את עצמנו נכוחה עד שחשים אנו לפעמים שהפירוד שורה בנו, גם אז אנו נשארים עם ד', אולי אין הקב"ה קורא אותנו בנגלה בשמו, ואנו הופכים להיות כביכול עם זר ומנוכר 'לך רד כי שיחת עמך', אבל רק 'כביכול', רק מצד המבט הגלוי. בעצמותנו חקוק שם ד', לפי שהובדלו לשמו של הקב"ה נקראו קדש ונקראו ראשית. (שם). לכן גם אם נרבה במעשים ובבחירה טובה, עדיין נראה את כל עושר המעשים ככאלה שאינם עומדים בקנה המידה העליון, הפנימי, 'לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים' אמר רבי נחמיה אפילו בשעה שאנו עושין צדקה אנו מביטין במעשינו ומתביישין (שם).
לייסורים גדולים שלגלות נזקקנו כדי לברר שבכל מצב ובכל תנאי אנו קרויים עם ד', 'והיה במקום אשר ייאמר להם לא עני אתם ייאמר להם בני אל חי'. התוכן פנימי של חידוש הכניסה לארץ ישראל הנאמר בפי יהושע בן נון הוא: 'בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם'. אלוקים חיים בקרבנו, בתוך תוכנו, והוא המהווה את כל אומר החיים שלנו. תוכן זה הולך ומתברר לאורך הדורות, יוצא אל הפועל וכל העולם כולו מכיר במציאות זו וקורא לנו 'בני אל חי', עד שמשמים נשמע קול נחמה 'נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם' והקב"ה קורא לנו בכל מצב 'עמי' ומשם שורש הנחמה.
בכל ראש השנה אנו שומעים מבעד לקול השופר את קול הדממה הדקה המאפשר לנו לפעול בריבוי גוונים וקולות את דבר ד', להיות דבקים זה לזה ודבקים בד' אלוקינו, לחיות את הכל, 'ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום', להמליכו ולקרא לאחדות העולם 'ד' אלוקינו ד' אחד', ומתוך זה לשמוע את קול השופר הגדול, 'תקע בשופר גדול לחרותנו… וקבצנו יחד' להיות עם ד', להתברך ולהיות ברכה.
שבת שלום