" 'אם תחנה עלי מחנה לא יירא ליבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח' אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם אם יסובו עלי מחנות הרבה של אויבים לא אירא מהם ולא ירך לבי, מפני מה?! מפני ההבטחה שהבטחתני בזאת התורה ('בזאת' אני בוטח) שכך כתיב בה 'ורדפתם את אויבכם ונפלו לפניכם לחרב, ורדפו מכם חמישה מאה' וכך משה אומר לישראל: בזמן שאתם עושין רצון אביכם שבשמים אחד מכם יוצא על אלף איש ונחשבין לפניו כאחד. לפיכך פתח בלשון יחיד, מנין? ממה שקרינו בענין 'כי תצא למלחמה על אויביך' " (מדרש הגדול כי תצא)
בקהילות רבות בישראל נהגו לומר בימי אלול ותשרי את המזמור 'לדוד ד' אורי וישעי'. המזמור מגלה שתי תנועות פנימיות – תנועת הבטחון כלפי המציאות החיצונית 'אם תחנה עלי מחנה לא ירא ליבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח', ותנועת המיה, שקיקה וכיסופין כלפי פנים 'אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות בנעם ד' ולבקר בהיכלו'; 'לך (בשליחותך) אמר ליבי: בקשו פני. את פניך ד' אבקש'.
דוד המלך, שורש מלכות ישראל בונה את מרכז מלכות ישראל על הצמאון האדיר להיראות בבית המקדש, על השתפכות הנפש שכל כולה הופעה של רצון ד', עד שבשליחותו של הקב"ה אומרת הנשמה 'בקשו פני', ותביעה עליונה זו מדריכה את החיים כולם, מתגברת על מכשולי ההווה עד שרק 'את פניך ד' אבקש'. בסוף המזמור מתברר כי המקור לבטחון מול כל האויבים הוא הרצון הפנימי הזה, המובטח שייענה: 'לולי האמנתי לראות ד' בארץ חיים'. כשאנו עושים את רצון ד' אנו מגלים כי איננו עומדים מול רעות רבות, מול אויבים רבים, אלא מול רע אחד ואויב אחד, 'וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ'. יותר מכך, כל אחד מגלה בתוכו שאינו עומד לבד, אלא הוא עצמו ביטוי של טוב הרבה יותר גדול מכוחו העצמי, ולכן 'ורדפו מכם חמישה מאה'.
מה מקור הטוב הגדול יותר מערכו הפרטי של האדם? גם ממצבי שלילה חז"ל מוציאים אור גדול: 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא' אמר רבי יהושע בן קרחה גדולה היא האהבה שאלולי האהבה בדין היה שלא יבוא אדומי בישראל לעולם. אמרת מפני מה נתרחקו עמון ומואב, לא על ידי שלא קדמו בלחם ובמים?! והרי הדברים קל וחומר – מה אם מי שנאמר בהם 'על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים' אמרה תורה לא יבואו בכם לעולם, מי שנאמר בהם 'ויאמר אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך' דין הוא שלא יבואו בישראל לעולם? מה תלמוד לומר – 'לא תתעב אדומי' להודיע מה גרם. (שם). קרבת המשפחה מתגברת על כל מעקש כי היא חושפת ממד עומק העומד למעלה מכל הבחירות הרעות. 'מי יתנך כאח לי' אומרת הרעיה לדוד, 'פתחי לי אחותי' עונה הדוד לרעיה. הקשר בינינו לבין רבונו של עולם עומד תמיד למעלה מכל בחירה שלנו. עשיית רצונו הוא גילוי עומק העומקים של הברית העליונה, של האחדות הגמורה שלנו עם רבונו של עולם, אותה אחדות המאפשרת לנו לומר בשמו 'בקשו פני'. כשאנו עומדים מול אחים אנו מתגברים על כל הבדלי הדעות והרוחות, צורות החיים והשאיפות הגדולות. גבורה זו מגלה את המציאות העליונה העומדת מעל כל קטנות החיים. ככל שתחושת האחווה מתגברת, ככל שמתוודעים יותר לתוכן החיים הפנימי שכל כולו 'צמאה לך נפשי כמה לך בשרי', כך אדם מגלה בעצמו טוב שהוא הרבה יותר גדול מסך מעשיו. המעשים הטובים שאנו עושים, לימוד התורה, התפילות, המחשבות, הן רק פתח לגלות ולהכיל את עומק החסד 'ולך ד' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו'. התשלום עצמו, חסד הוא. אותו חסד עליון המעמיד את העולם כולו על טוב ד', על החיים העליונים, מתגלה לפי מעשיו של האדם. אך מעשיו של האדם אינם אלה הגורמים את הופעת רצון ד', רצון ד' הבלתי גבולי כל כולו של היחשפותו נעוץ באור החסד המתגלה בעם ישראל כולו כאחד, 'ברכנו אבינו כולנו כאחד יחד באור פניך'; 'את פניך ד' אבקש'. הגמול, מגדל ומפתח, 'כגמול עלי אימו', מקשר אותנו לחסדים שרק טוב עימם. 'גומל חסדים טובים ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'.
בימי אלול אנו מתעוררים לחזור ולגלות את שאיפת הלב 'את פניך ד' אבקש', מתוכה אנו מלאי בטחון לראות בטוב ד' בארץ חיים, בטחון בתורה הנקראת 'זאת', בטחון ביכולת שלנו לעמוד מול אויבים המנסים להתיש את כוחנו. התעוררות שאיפה זו מגלה לנו כי מבעד לכל המסווים עומד ניגוד אחד נורא – הניגוד לקריאה בשם ד' ולהופעת רצונו בעולם. מהצד הפנימי, התעוררות שאיפה זו מבקשת היא את האחים, 'את אחי אנכי מבקש', את דודי אני מבקש, 'אני לדודי ודודי לי'. ההסתגלות לשאיפות אלה מכשירה אותנו לעמוד בימים הנוראים מלאי תפילה 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה'.
שבת שלום