לך אל נמלה – לפרשת שופטים

" זה הוא שאמר הכתוב 'לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין ומושל'. 'לך אל נמלה עצל' אמר רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר: מה עלוב הוא אדם הזה שצריך ללמוד מן הנמלה. אילו למד ועשה – עלוב היה, על אחת כמה וכמה שצריך ללמוד מדרכיה ולא עשה. מה עסקה של נמלה זו? גוררת חיטה חיטה ומתקנת לה מקיץ לחורף. ומה נמלה שאין חייה כלום כך, אתם לא כל שכן שתתקינו לכם בעולם הזה מצוות ומעשים טובים כדי שתקבלו עליהם שכר לעולם הבא?! לפי שהעולם הזה דומה לקיץ והעולם הבא לחורף. 'ראה דרכיה' שאינה נוגעת במזון חברתה… ומה אם נמלה שאינה כלום, אינה גוזלת, אתם לא כל שכן?! נמלים אין להם קצין ולא שוטר ומושל, אתם יש לכם קצין ושוטר ומושל, על אחת כמה וכמה, מניין? ממה שקרינו בענין 'שופטים ושוטרים תתן לך ' " (מדרש הגדול שופטים)

מינוי השופטים מחדש זהות חדשה של מקום, 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך… צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ד' אלוקיך נותן לך'. היכולת לרשת את הארץ, להפוך את המקום לאחד מתבחיני הזהות הקבועה של ישראל ושל כל אחד מישראל מותנה במינוי השופטים. מקום אינו רק חלקת אדמה פיזית, מקום מגלה בממשות החומרית הקשר רחב יותר. 'חן מקום על יושביו', החן הוא הזדהות חיים עם ממדי עומק שאינם נתפסים רק דרך התודעה הגלויה, כי אם על ידי ראיה פנימית – 'מצאתי חן בעיניך'. אדם יכול להימצא במקום באופן ארעי, אין הוא נמצא באמת, אין הוא מקבל משהו מהמקום ואין המקום מקבל ממנו. אחד מחוסרי-מציאות-ההווה שלנו היא תחושת המקום, אפילו תחושת בית מיטשטשת והולכת מרוב בתים שאנו מחליפים, עד שלשאוף לשייכות למקום, לתפיסה עמוקה יותר של המציאות בה אנו מצויים, לשייכות שאינה רק רומנטית וחושנית לרגבי עפר אדמת ארץ ישראל, נזקקת להעמקה מחודשת.

העצל הוא היפך הזריז. הזריז הוא אדם המעמיד את מרכז חייו הנפשיים ברוח. אין הוא מחפש את התוצאה, את מהירות המימוש ובקשת התכלית, אלא שבקשת התכלית שמעבר לחיים הגלויים יוצרת אצלו הויה חדשה. אין הוא מותנה ותלוי בחיים הגלויים אלא מניע את עצמו על פי קנה המידה הפנימי. הזריזות היא הוויית חיים שלמה שאינה מתייראת ממגבלות המציאות, אלא חותרת כל הזמן לגלות את הפנים והתוך הגנוז במציאות הגלויה. לכאורה העצל מצוי במקום שהלא אינו זז, אך באמת העצל תופס רק את הצד הגלוי של המקום, את ארבע אמותיו, ואין לו יכולת להיפגש עם המרחב האמתי של המקום. הדבר הראשוני שמצטווה העצל הוא 'לך', תתחיל לנוע. למד מן הנמלה שאינה מסתפקת בצד הגלוי – בקיץ, אלא אוגרת מזון לימי החורף. אגירת מזון זו אינה באה מבקשת תכלית אלא זו דרכה ומהותה של הנמלה, כל כולה אוגרת לימי החורף. בדמיוננו אנו רואים את העולם הזה כהכנה ואת העולם הבא כתכלית, ולכן אם היו מבקשים מאיתנו לדמות לעונות השנה את העולמות, היינו אומרים שהעולם הזה הוא החורף והעולם הבא הוא זמן יציאת הפירות וההגעה אל התכלית – ימי הקיץ. אך חז"ל רואים דווקא את העולם הבא כימות החורף, כמכינים למדרגה עליונה יותר. העולם הזה כל כולו 'בפועל', כל כולו מתדמה למציאות שאין אחריה כלום. זה עולמו של העצל. הראיה שגם בעולם הבא נלך מחיל אל חיל מתווה לנו התנהלות אחרת בעולם הזה. כדי להיות שייכים לעולם הבא, עלינו לראות את ימי הקיץ כסוג של 'חורף' המכין אל 'חורף' גדול יותר. היכולת לחדור אל עומק הקיץ ולראות אותו כמכין אל מדרגה של השתכללות מתמדת, היא היציאה מעצלות לזריזות. יש אמת בקיץ, יש אמת ברצון לראות את היופי שבהווה, אבל כדי לראות אמת זו עלינו לחדור מבעד לנשקף לנו דרך החושים.

תכונת חיים זו מגבירה את הזהות האישית של האדם. לעתיד לבוא לכל צדיק יהיה עדן בפני עצמו, ועדן זה משתקף בירושת הנחלה שבארץ ישראל. היכולת ליצור תודעת מקום מתחילה משער, 'זה השער לד' צדיקים יבואו בו'. השער, המבוא לחיים העמוקים, מתגלה על ידי השופטים והשוטרים. האינסטינקט של הנמלה הקובע את מהותה כזריזה בעצם, מתגלה במה שהיא יודעת את חלקה ומקומה המדויק ואין היא נוגעת במה שאינו שלה. ככל שאדם שמח בחלקו, מכיר את מקומו, כך הוא נחשף לעדן שלו וכך הוא זוכה לירושת הארץ. אדם כזה מאמין במשמעות בחירתו, בהטבעת החותם האישי שלו על עמלו, במשמעות הרחבה של קיבוץ פרט לפרט, גרגר לגרגר, ומעשה טוב למשנהו. תפקיד המשפט הוא ליצור את השמחה הגדולה הזו, לבנות בתוכנו את אור התורה המקרין לכל אחד ומגלה את האות שלו בתורה ובחיים.

'שמחם בבניין שלם באור פניך תבהיקם ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם'. בימי הנחמה אנו מתפללים להארת הפנים, 'את פניך ד' אבקש'. ככל שנחשפים יותר אל הפנים מכוחה של תשובה, כן נחשף אורו של עולם, בית המקדש. הוויית חיים זו יוצרת אצלנו את המקום ואת העדן של כל אחד ואחד. עדן זה מרומם את החיים ומעמיד אותם מלאי זריזות עליונה, שמתוך רוויה נפגשת עם מציאת המקום האמתי של כל אחד ואחת בארץ ישראל.

שבת שלום 

השארת תגובה