כבקרת רועה עדרו – לפרשת מסעי

" זה שאמר הכתוב 'נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן'… מה הרועה הזה מנהל צאנו ממקום למקום בנחת ומוליכן למקום מרעה שמן ועשבים רכים ומים מצויין וצל ארוך, שלא לייגען, כך הקב"ה ניהג ישראל במדבר ארבעים שנה ועידנן במן ובשליו ובבאר וסיבבן בעמוד ענן שלא ישתרבו (יקבלו מכת חום כתוצאה מהשרב הכבד); מה הרועה הזה כשהוא מוליך צאנו ממקום למקום אינו מוסרן אלא לרועה אחר נאמן ורחמן כמותו, כך הקב"ה, כשהיו ישראל נוסעין ממסע למסע לא מסרן אלא למשה שהוא נאמן שנאמר 'בכל ביתי נאמן הוא'; מה הצאן למקום שהרועה מנהיגן הן נמשכות אחריו, כך ישראל למקום שהיו משה ואהרן מסיעין אותן היו נוסעין אחריהן. מנין? ממה שקרינו בעניין 'אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן' " (מדרש הגדול מסעי).

הכבשים אינן יודעות להיכן מוליך אותן הרועה, קל וחומר שאינן מבינות את עומק משמעות ההליכה ממקום למקום. הרועה משתדל להקל את טלטלות הדרך כדי לא ליגע את צאנו, אך ישנם מצבים בהם המהות מתגברת על הצורה והאופן, הצורך בהובלה עמוקה אל יצירת קומה חדשה, מתגברת על החשיבות של ה'איך'.  'רעה עמך בשבטיך' אמרו ישראל, אם מבקש הקב"ה להחיותנו לעתיד לבוא, הוא מביא עלינו ייסורין בעולם הזה כדי שלא נאבד לעתיד, ואין שבט אלא ייסורין שנאמר 'חושך שבטו שונא בנו'. (שם).

מיוחדים הם מסעי המדבר שנבנתה בהן מהות חדשה, שם חדש המצטרף מכל מ"ב המסעות שעברנו במדבר כפי שחידש בעל צרור המור, שם חדש שהופיע והתגלה בדיעבד, לאחר מעשה. המדבר קיפל בתוכו יכולת גידול פנימית שכל כולה בירורים פנימיים שגם אם הם קשים, המכוון שלהם הוא להוציא אל הפועל את הגנוז בתוך נשמתנו. ספר במדבר כולו הוא ספר של הליכה על פי ד', של בירור ההתאמה הפנימית שלנו אל רצון ד'. לכן ניתן ליצור דרך מלאת עידון ודאגה ביחס אל החוץ, אל השרב והצמא, אל החסרון באוכל ואל טלטולי הדרך. כל הייסורים של ספר במדבר הם ייסורי הכרת גדלנו הפנימי. אך כשמגיעים לארץ ישראל, הרי שאותו גודל פנימי הולך ומפלס את דרכו בחוץ ותובע מאיתנו לרומם את העולם כולו אל גודל זה. הקשיים שלנו עם העולם החיצוני הם קשיים פנימיים של אי הכרת הגודל שלנו, ושל חוסר הסבלנות המהותית להופיע גודל זה קימעא קימעא. שם אנו צריכים לפסוע מתוך אמון בכוחנו, למרות שאיננו מבינים ורואים את כל התמונה הגדולה. נוצר חסר כפול ומשולש- העולם אינו בנוי בצורה ראשונית בגודל המתאים לקלוט את אומר הנשמה, תודעתנו אינה בנויה בצורה המספקת להקיף את כל מכלול החיים, ואנו שאיננו מאמינים בכוחותינו הפנימיים הגנוזים, לא מסגלים לעצמנו את המקצב המתאים להקשבה הפנימית מלאת האמונה. חסרים אלה יצרו זלזול פנימי בהתאמת הנשמה לגוף עד שיצרו זילות בחיי אדם. אין לך דבר שהקפידה עליו תורה כשפיכות דמים, שאף על פי שיש שם עבירות חמורות משפיכות דמים כגון עבודה זרה ועריות, אין בהן השחתת יישובו של עולם… מלמד שבעוון שפיכות דמים בית המקדש חרב ושכינה מסתלקת מישראל… (שם).

הידיעה שעומק ההנהגה האלוקית מנחה את המציאות על פי קנה המידה העתידי, ומתוכו היא בונה את מציאות ההווה, מעמידה אותנו אל מול הדין של ראש השנה. אין האדם נשפט על פי ערך מעשיו שבהווה, אלא מתוך ראיה כיצד מגדלים אותו, כיצד משתקפת בו מדרגה שאין הוא מודע לה ואין הוא מסוגל להיות מודע לה, 'כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו כן תעביר ותפקוד ותמנה ותפקוד נפש כל חי'. מכאן אימת הדין ותקוותו, גודל האמון בטוב הנחשף מתוך ענווה גדולה, יראה ואהבה.  אמר להן משה לישראל אם מקיימין אתם מצוותיו של הקב"ה שנאמר בהן 'אלה המצוות' הוא עתיד לקיים לכם כל הנחמות האמורות בלשון אלה. גדול שבכולן זה שנאמר 'והולכתי עוורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו אדריכם, אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור, אלה הדברים עשיתם ולא עזבתים' כן יאמר בעל הרחמים. משולים אנו לעוורים. מקיימים אנו את המצוות למרות שאיננו מסוגלים לראות כרגע את כל אור העתיד הצפון, עצם קיום המצוות מגדל אותנו כצאן המסור בידיו של רועה נאמן, ממשה רבינו דרך כל חכמי תורה שבעל פה, המוליכים אותנו במסע הגדול הבא להוציא את הגודל שלנו, שבאמת אינו בנוי לעולם מצומצם כל כך כפי המתגלה לעינינו. בתוך הייסורים הרבים אנו מתמלאים אמון ואמונה של 'זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. האמון הגדול יצר מצב בו נחשפנו לאט לכוחותינו הפנימיים, וכשאנו פוסעים בעצמנו בדרך הארוכה המובילה מהעולם הזה אל העתיד, אנו נתבעים לאמונה גדולה הקושרת את הנשמה בגוף, מוציאה אותו מעוורונו לאור הגדול המאיר בציון. 'אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו'.

שבת שלום.     

השארת תגובה