בעבור מילה אחת – לפרשת חוקת

" '…למות שם אנו ובעירנו' זו מידת בינוניים שממונם חביב עליהן כגופן"  (מדרש הגדול חוקת)

" '… והשקית את העדה ואת בעירם' מכאן שהתורה חסה על ממונם של ישראל" (שם)

עם ישראל עומדים אחר פטירתה של מרים מול מציאות חדשה-ישנה, 'ולא היה מים לעדה'. מצב מצוקה זה, המוביל למריבה ולאמירת משה ואהרן כלפי בני ישראל 'שמעו נא המורים', מוביל לביקורת של הקב"ה על משה. 'יען לא האמנתם בי להקדישני' וכי איזה חילול השם היה כאן? אלא לפי שכעס עליהן במקום שאינו ראוי לכעס, שהרי לא שאלו מים אלא מתוך צמא ודוחק גדול, והיה כעסו במעמד כל ישראל, העלה עליו המקום כאילו חילל את השם ברבים. (שם). חילול ד' אינו רק במה שמשה רבינו כעס על ישראל, אלא במה שכעס עליהם במקום שאינו ראוי לכעס. האמון בקב"ה מוביל לאמון בלתי מסויג בעם ישראל. אם משה רבינו, המוסר את כל כולו על עם ישראל ומלמד עליהם זכות ללא גבול, אך להרף מאבד את אמונו בעם ישראל, הרי שהוא מותיר מקום בו לא מתגלה רצון ד' חלילה. עם ישראל נעשה כביכול חלול ומנותק מגילוי רצון ד'. ממשה רבינו נתבע לחדור מבעד לכל המילים הקשות, מבעד לכל קטנות הרוח, מבעד לטרוניה ולקטרוגים. משה רבינו נתבע להאמין בישראל גם במקום בו אין הם מאמינים בעצמם ובכך לקדש את ד', לגלות, לראות ולהראות את עם ישראל המגלים בעצם חייהם את חפץ ד'. לעומתו התורה חסה על ישראל ועל ממונם ותובעת ממשה גם הוא לחוס.

מדוע כשעם ישראל חסים על ממונם ומבקשים מים לא רק לעצמם אלא גם לבעירם הם מתגלים כבעלי מידה בינונית 'שממונם חביב עליהם כגופם', הלא גם התורה חסה על ממונם, וחלק מהציווי למשה הוא 'והשקית את העדה ואת בעירם'? משה רבינו עומד מול אותה בינוניות, המלומדת זה ארבעים שנה בניסים גלויים, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, והנה במקום שארבעים שנה אלו ילמדו את עם ישראל אמונה, הם באים בקינטורים ובמילים של חוסר אמונה, עד שהוא אומר 'שמעו נא המורים'. משה נתבע לחוס על עם ישראל ועל ממונם, אבל לא בקנה המידה של אותה בינוניות אלא מתוך המבט של התורה – של החמלה עליהם ועל בעירם בלא שום התניה, בלא שום תביעה לגדלות של אמונה. משה נתבע לשמוע מבעד לדבריהם את אמונתם בקב"ה ואת אמונם בו. אמנם אין הם עומדים על רגליהם באמונתם, נזקקים הם עדיין למשה שיתפלל ויתווה דרך, אבל טרוניותיהם באות דווקא בשל כך – הנה סיימנו ארבעים שנות ועדיין איננו מסוגלים לעמוד על רגלינו ונזקקים אנו לישועת ד'.

ההבדל בין מבט התורה למבט של ישראל נעוץ במילה אחת, במילה 'את'. עם ישראל מבקש להשקות אותו ובעירו, עם ישראל משווה בין האדם לבין הבהמה – הצורך בשתייה, הצורך לקיים את עצם החיים שווה. מבט זה, הרואה בחפץ החיים מהלך טבעי המקיף את כל החי, עם כל האמת שיש בו, מטשטש את תפיסת החיים, המביעה בעצם החפץ את הדבקות בקב"ה. כדי שעם ישראל יוכל לעמוד על רגליו, עליו להתנער מהבינוניות, עליו לגדול ולתפוס את חייו כבעלי ערך אחר לחלוטין מבעלי החיים. 'והשקית את העדה', וכטפל להם 'ואת בעירם'. החמלה מתפשטת על הכל, על כל החי ועל כל המציאות כולה, אבל עם כל זה אין כאן השוואה וטשטוש מדרגות. משה מזהה אצל עם ישראל את הבינוניות, שלא מאפשרת להם להיכנס לארץ ישראל מלאת הקניינים החומריים מתוך שאר רוח. הגענו מחדש לדרך ללא מוצא, אבל כבר איננו בשחר טל הילדות. ארבעים שנה חלפו, ועתה אנו נתבעים לברר את חפץ החיים ולהפוך אותו עצמו למלא הבעת אמונה. אין זה פלא שעם ישראל לא מצליח בעצמו למצוא פתרון, כדי למצוא מוצא במצב כזה צריך לבוא מתוך חפץ חיים שכולו מביע אמונה.

לכן הקב"ה תובע ממשה להרים את הרוח, להסיר את המסווה המסתיר את העומק הצפון בחפץ החיים. אתה צריך להשקות מתוך תודעה של 'את', 'את העדה ואת בעירם', לתת לכל כח את מקומו הראוי לו. וכשעומד משה מול מציאות דומה – מול בני גד ובני ראובן המבקשים להקדים את ממונם למשפחתם באמרם 'גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו', אומר להם משה: לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם (רש"י במדבר ל"ב ט"ז). משה אמנם לא נכנס לארץ, אך הוא מלמד את מנהיגי ישראל לחדור מבעד לאמירות הקשות, לחשוף את עומק האמונה ומתוכה לשנות את התפיסות הגלויות המשפיעות כל כך על החיים, לרומם את החיים לערכם האמיתי, לבוא מתוך מבט של אמונה גדולה ודבקות אדירה, שמתוכה מתמלאים אהבה לכל וזוכים להיות מהצדיקים שממונם חביב עליהם מגופם.

שבת שלום

השארת תגובה