"… והלא ישראל עצמן נמשלו בשביעית שנאמר 'כי כרם ד' צבאות בית ישראל' אף על פי שנשתעבדו שישה שעבודין – מצרים וארם ובבל ומדי ופרס ויון ובא השעבוד השביעי ואיבד כל מלכויות שלפניו והשבית מישראל שישה דברים שכינה ואורים ותומים וקרבנות ומלכות ונבואה, ואיזה הוא שביעי זה ישמעאל. ומנין שנמשלה מלכותו בשביעית כתיב התם 'גזי נזרך והשליכי כי מאס ד' ויטוש את דור עברתו' ובשביעית נאמר 'תשמטנה ונטשתה'. אמר הקב"ה יעבור השביעי הזה ואני אשפיע לכם טובות יתירין מן הראשונים שניטלו מכם שנאמר 'והטיבותי מראשותיכם' ואומר 'הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן' ואומר 'ונעבדתם ונזרעתם'." (מדרש הגדול בהר).

השבת יוצרת מרחב של התעלות הנפשות לדבקות ברבונו של עולם. איסור עשיית המלאכה היא תולדה של זכירת השבת, של תוכן העומד למעלה מציור פרטי כזה או אחר. קדושת הזמן משכללת את הבריאה כולה ומבררת שהמכנה המשותף העמוק של הבריאה כולה, ובליבה – האדם, הוא השקיקה וכלות הנפש לאלוקים. שקיקה זו מגדלת את המציאות ומכשירה אותה להתפתח כל הזמן. מידי שבוע חוזר העולם לממד עומק זה ומגלה דרך נפשות ישראל את עומק הזיכרון, הקשר והדבקות.

רבי יוסי אומר: כשם שנצטוו ישראל על השבת כך נצטוו על השביעית. (שם). קדושת השמיטה היא היכולת לקשור בין קדושת הזמן לקדושת המקום. השמיטה מעלה את ערך עבודת האדם לגילוי של שקיקת דבקות. כשם שימי החול מקבלים ערך אחר כתוצאה מהמפגש עם השבת, כך השמיטה נותנת ערך חדש לכל עבודת האדמה. זיכרון השבת מאפשר ליצור מתוך ההתוודעות הכללית, צורות רבות ופרטיות של מלאכה. במצב זה, המלאכה מגלה בתוך עושר החיים את עומק הקריאה בשם ד'. השמיטה מבררת לאדם כי נכסיו ועבודתו הם גילוי של ממד כולל יותר, של שותפות עמוקה של עם ד' כולו בארץ ישראל. שבת הארץ מגלה אחת לשבע שנים את הזיכרון העמוק של הבריאה, המגלה בהיקף אחד את התגלות הבורא בתוכה. התגלות זו, הבאה על ידי הענווה הגדולה, על ידי ההקשבה הפנימית למעשה ד' המתגלה בשנה השביעית, יוצרת איכות חדשה של עבודת קרקע בשש שנות העבודה.

ההתעלות הכפולה בשנת היובל יוצרת מצב בו מצד אחד מתברר יותר ערך העם כולו, שלכן מצות ספירת שבע שבתות השנים אינה מסורה ליחידים כבספירת העומר אלא מוטלת על נציגי העם – בית הדין, אך בד בבד עם בירור זה מתבררת מחדש גם הבעלות הפרטית של האדם על נכסיו ועל עצמו – הקרקעות שבות לבעליהן, והעבדים משתחררים. ככל שערך העם מתברר ונוכח יותר, כך ערכו של יחיד הולך ונהיה חיוני יותר, חשוב ומלא חיים.

בשמיטה אנו מוצאים ברכה גשמית. השבת משפיעה ברכה בנסתר לששת ימי המעשה. בשמיטה הברכה גלויה 'וציויתי את ברכתי'. קדושת המקום מגלה בחיים החומריים את המפגש החי של מעשי אדם עם מעשה ד', וממילא הברכה מופיעה מעל ומבעד למעשי ידינו ועבודת האדמה שלנו. עבודת האדמה הופכת להיות עבודת ד' ומגלה את עומק הקדושה הצפונה באדמה ובפריה. לכן אנו מסוגלים להודות לקב"ה על השביעה מטוב הארץ, כי טוב הארץ הוא הגילוי הממשי ביותר של חפץ ד' העליון.

אמנם 'מפני חטאינו גלינו מארצנו', אך אין הגלות באה רק כעונש. הגלות יוצרת מצב בו אנו מתעלים מעל כל עשיה פרטית ומגלים את ההיקף הכללי של הבעת כלות הנפש וכמיהת הבשר לא-ל חי, היקף המתגלה בעם ישראל כולו על כל דורותיו. 'ליבי ובשרי ירננו לא-ל חי'. הגלות השביעית אינה באה כעונש אלא כיצירת מבט עליון, המעביר אותנו מהיותנו נטועים בעבר אל העתיד. שוב איננו רק מתרפאים מהחטאים שלנו, שבים בתשובה ומתקנים את המומים. בגלות האחרונה אנו מתעלים למדרגת עם חדש ומבורך, שכשהגאולה באה בעקבותיו, היא מתגלה בשותפות שבין מעשי אדם למעשה ד', מתגלה דרך ברכת ד' המופיעה כדוחפת את מעשי ידינו להתגלות ולהוסיף כח ואון. הגלות האחרונה מעמידה אותנו מעל כל הכרח קיומי, יוצרת היא מעמד נשמה של כמיהה מתמידה לדבקות אלוקית, וכשהצימאון החי הולך ומתגבר ותובע להתגלותו בכל רבדי החיים, מופיעה גאולה מלאת ברכה.

כשעשיו הלך לשאת את מחלת בת ישמעאל לו לאישה, הרי זה מעין סימן לבנים, על סופה של גלות אדום בחיבור עם ישמעאל. דווקא חיבור זה, שכבר אינו מוסבר בקנה המידה של 'מפני חטאינו', מאתגר את ארץ ישראל כנגד הבאים עליה לשוממה. השאיפות הפנימיות שלנו בדמות השראת שכינה, אורים ותומים, קרבנות, מלכות ונבואה, הולכות ומתעמעמות, אך בפנים הן מקבלות צורה חדשה, עמוקה יותר, רחבה יותר, הנובעת מקשר חי ועמוק של נשמת ישראל כולה לאבינו, שבאמת אחד הוא בשמים ובארץ. אמר הקב"ה יעבור השביעי הזה ואני אשפיע לכם טובות יתירין מן הראשונים שניטלו מכם. ואתם עצמכם נעבדתם ונזרעתם, ותצמיחו פירות חדשים ומתוקים, פירותיה של ארץ ישראל וירושלים, פירות של גאולה.

שבת שלום

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן