צמיחה מתוך יאוש – לפרשת בא

" 'החודש הזה לכם' רבי חייא בר ווא פתח: 'תוחלת ממושכה מחלה לב ועץ חיים תאוה באה'…. אלו ישראל עד שלא נגאלו, כיון שבא משה ואמר להם, אמר לי הקב"ה 'לך אמור לישראל פקוד פקדתי אתכם', אמרו לו: רבינו משה עדיין פקידה?! 'מה כוחי כי איחל ומה קצי כי אאריך נפשי אם כח אבנים כוחי'- אם כוחן של אבנים הוא כוחנו ואם בשרינו של נחושת?! וכיון שבא ואמר להם בחודש הזה אתם נגאלין אמרו: הא סימן טוב – 'ועץ חיים תאוה באה' " (מדרש הגדול בא)

חלק מהותי מתיקוני הגאולה הוא הצורך להשתחרר מכל אמות המידה ההכרתיות הקודמות בכדי לאפשר לקומת החים החדשה, הגאולית, להתגלות. כשאנו מסיחים את דעתנו מן הגאולה, כלומר איננו שופטים אותה על פי קנה המידה של דעתנו, אלא משתחררים ומסוגלים להתבונן בעין גדולה יותר, המותאמת ומכוונת לרמת החיים החדשה, אז אפשרי לה לגאולה להתגלות. 'ראו כי רעה נגד פניכם' מגיד שבשנה שנגאלו ישראל ממצרים הסכימו כל החרטומים והמכשפים שאין לשונאיהם של ישראל תקומה ונתייאשו בה ישראל מן הגאולה וכן פרעה אומר 'ראו כי רעה נגד פניכם'… וכן את מוצא לעתיד לבוא שאינן נגאלין עד שיתייאשו מן הגאולה ועד שיסכימו כל המעוננים והקוסמים שאין לשונאיהם של ישראל תקומה… (שם)

כשישנה תוחלת, ציפיה, אנחנו מכניסים לסד את החיים עצמם. מול הופעת חיים גדולים צריך תמיד לעמוד עם פליאה, עם עומק גדול של היפתחות, עם סבלנות מהותית שאינה מצפה למשהו מסוים. הציפיה למשהו מסוים יוצרת מצב בו בעצם אנחנו נשארים באופן מהותי במקום הקודם שעל פיו אנחנו מעריכים את כל מה שעתיד להיות. אם בגידול ילדים אנחנו משתדלים לחיות לפי הכלל שכשאין ציפיות אין אכזבות, כשעומדים מול החיים בפליאה מתמדת אפשר להקשיב להם באמת, להתרומם ולרומם, וודאי שכך הוא בגאולה – כדי לסגל את האוזניים לשמוע שופרו של משיח צריך לרומם את כל ההכרות, אחרת הלב נהיה חולה, התוחלת הממושכה מביאה מחלה ללב. הלב המזרים חיים לכל הגוף נחלש עוד ועוד אם הוא נשאר במקום ואינו מסוגל להעמיד חזון אמיתי.

כל עוד לא הגיע משה, הרי שציפיית הגאולה לא נכנסה למתווה מסוים, לדיון מפורט המושפע מאמות המידה הקודמות, ולכן עם ישראל לא מתייאשים מהגאולה. מתי מגיע שלב הייאוש? כשמתקרבים לגאולה, כשיש כבר פקידה, ואז אנחנו מנסים לתרגם את המציאות החדשה לקנה המידה הקודם שלנו. אז איננו מסוגלים להכיל יותר והתוחלת הופכת להיות ממושכה מידי. על פי קנה המידה של ההווה, לכאורה הכל היה צריך להתקדם בקצב מסוים, באופן מסוים, והנה אין זה כך. כשמגיע משה רבינו ואומר שעתה זו רק פקידה ולא גאולה שלמה אומרים ישראל כי כשל כוחם, אין הם רואים כיצד מתוך רוע המצב תצמח גאולה, אבל דווקא חוסר הראיה הזו, הייאוש, מוביל אל הגאולה השלמה. 'ועץ חיים תאוה באה', היכולת להיפגש עם חיים שלמים, עם עץ החיים, מתגלה בחידוש המתמיד של ישראל המקדשים את הזמנים ואת החודש, בפסוק 'החודש הזה לכם'. אז ישראל מבינים איך לצפות לגאולה תמיד, איך לא להתייאש, איך להתייאש מההכרות הקטנות ולגדול אל עומק של צפייה מלאת התחדשות.

שורש הכל הוא המצוה הראשונה בה נצטוו ישראל. התורה היא עץ החיים, היא המגדלת תמיד את השאיפות ואת התפילות, היא הפותחת אותנו לאורה של הגאולה, היא היוצר רצון העומד למעלה מטעם ודעת, תאוה גדולה לגאולה המתגלה מתוך ריבוי אור התורה.

שבת שלום

השארת תגובה