שני משיחים – לפרשת ויגש

" זה הוא אמר הכתוב 'הנה ימים באים נאום ד' וניגש חורש בקוצר'. 'חורש' – זה יהודה דכתיב 'יחרוש יהודה ישדד לו יעקב', 'בקוצר' – זה יוסף דכתיב 'והנה קמה אלומתי', 'ודורך ענבים' – זה יהודה דכתיב 'ובדם ענבים סותה', 'במושך הזרע' – זה יוסף שמשך זרעו של אביו והורידן למצרים. 'והטיפו ההרים עסיס' – אלו האבות, 'וכל הגבעות תתמוגגנה' – אלו האמהות, שהיו האבות והאמהות מבקשין עליהן רחמים" (מדרש הגדול ויגש).
נבואת העתיד החותמת את ספר עמוס, מתארת מצב בו יהיה שפע גשמי כל כך גדול, עד שבעת החרישה טרם יסיימו את הקציר של השנה החולפת, ובעת דריכת הענבים כבר יחלו לזרוע את זרעי השנה הבאה בכלי המכיל זרעים רבים, במשך הזרע. לא זו בלבד – ההרים יטיפו יין מעסיס הענבים והגבעות יתמוגגו וימסו מרוב החלב הזב מן הצאן. "הנה ימים באים נאום ד' וניגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה". אך רק אחרי ברכת הטבע אנו מתבשרים כי "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם, ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ד' אלוקיך". ברכת טבע היא תמיד ביטוי למדרגה רוחנית, ודאי אם היא מופיעה כהקדמה לישוב הארץ ומתגלה עוד לפני הישוב הממשי. מדרגה רוחנית זו מתפרשת כנובעת מחיבור שבין משיח בן יוסף לבין משיח בן דוד, חיבור המתגלה כבר בפרשה שלנו בחינת 'מעשה אבות סימן לבנים'.
כשיהודה ניגש אל יוסף, אין הוא יודע אל מי הוא ניגש. רואה הוא שליט המתנהג כאחד הפרעונים, 'כי כמוך כפרעה', רואה הוא אותו כמייסר את השבטים וזורע בהם פירוד. אין הוא מבין את רוחו של יוסף, ורק עתה, כשהוא ניגש אל יוסף, כשהוא מתקרב אליו כנגד כל הסיכויים, כשהוא מוסר את נפשו בעבור אחדותם של השבטים, מתגלה מאליו החיבור שבין יוסף ליהודה, חיבור העתיד להתגלות בעתיד בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד. פגישה עתידית זו מגלה עושר ניסי הגנוז בטבע עצמו עד שניגש חורש בקוצר.
שתי עבודות אדמה אלו מרמזות לנו על הניגוד האפשרי שבין יוסף ליהודה. ניגוד זה, המופיע בכפל שבין חורש לקוצר ובין דורך הענבים למושך הזרע, יוצר דורות של פירוד ובירור פנימי, עד שהכוחות מתאחדים מכח נס ופלא, ויוצרים היסטוריה חדשה. אז חוזרים אנו אל תפילתם המאחדת של האבות והאמהות, ומקבלים את עושר בקשתם הצפונה. החורש משנה את פני האדמה מתוך מבט עתידי. כשהוא חורש אין קשר בין פעולת החרישה לבין תהליך הצמיחה שייווצר מכוחה של החרישה. החרישה מאפשרת הטמנת זרעים בעומק, מנקה היא את השדה מקוצים וחרולים, אך בה עצמה לא ניכרת תחילת תהליך הצמיחה. החורש כל כולו יונק מאמונת העתיד עד שהוא מסוגל לחרוץ מכוחו את פני האדמה, וערכה של חרישה זו אינו בא רק כתוצאה מהזריעה והקצירה שאחריה, אלא ערכה הוא כשלעצמה – יש יכולת לעתיד להופיע כבר בהווה. הזריעה והקצירה מפענחות ומפרשות את החרישה, מגלות את אומר העתיד ונותנות לו פה. במובן זה החרישה היא מעל הקצירה.
אך בקצירה יש משהו עמוק שאין בחרישה, הקוצר מעביר את הממד הטבעי של העולם אל ההכרה. פעולת הקצירה יוצרת הבדלה מהותית בין בעלי החיים שאמנם נאלצים לעקור את הצמחים משרשם, אבל זאת אך ורק כדי לאכלם באופן מיידי. פעולת הקצירה האנושית מעלה על נס את הבחירה של האדם, הנותנת צורה חדשה לחיים, המעבירה את הדגן הטבעי ללחם אנושי. אותו עתיד סגולי המופיע בחרישה, מתגלה בפנים חדשות בקצירה. אין הקוצר רק מפרש את החרישה אלא מגלה פנים חדשות, מגלה את סגולת העתיד דרך בחירה חופשית המטביעה צורת אדם על המציאות.
אותה צורת אדם עליונה המתגלה בחרישה, מגלה את פניה בהכשרת האוכל, המגלה בתוכו את מוצא פי ד' 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ד' '. כאן נעוץ שורש הויכוח הראשון שבין יוסף מבני רחל, לבין יהודה מבני לאה – האם אומר החיים של עם ישראל כל כולו סגולי ויונק מעתיד צפון, שה'בפועל' הינו אך ורק מביאו לידי גילוי, ובמובן זה גם לידי הקטנה וצמצום, או שמא גילוי זה הוא עילוי וחשיפת ממדים חדשים בעם ישראל שהם העיקריים, יכולת הבחירה החופשית המודעת, היכולת לבחור בטוב ולהוות אותו. והנה ניגש יהודה אל יוסף, העתיד מחיש את צעדיו ומגלה כי בתוך הלבוש הטבעי היוספי גנוזה נשמה עליונה, שיהודה עצמו נזקק לה.
אך יוסף תובע יותר מכך. גם כשמגיעה עת ההוצאה לפועל, יש עדיין צדדים גנוזים מלאי סתר, 'נכנס יין יצא סוד'. כל שלב המתגלה, נושא בחובו צד נגלה, שיהודה חושף בתוכו צד נסתר עליון יותר, אך גם הנגלה עצמו בנוי על זריעה, על יצירה מחודשת של הקב"ה 'מצמיח ישועות'. לא רק בתחילתו של תהליך מחולקים יוסף ויהודה כי אם גם ביציאתו לפועל, וכשניגש יהודה ליוסף מגלה הוא את אומר האחדות העליונה, המופיעה דרך שניהם, אחדות שהיתה מושא תפילותיהם של האבות והאמהות.
שבת שלום

השארת תגובה