" 'ויקרא אלקים לאור יום' גבי אור כתיב 'ויקרא אלקים' וגבי חשך כתיב 'ולחושך קרא לילה' מכאן שאין הקב"ה מזכיר שמו על הרעה אלא על הטובה, וכן אמר דוד 'כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע'. בוא וראה כשברא הקב"ה אדם וחוה ובירכן, הזכיר שמו – 'ויברך אותם אלקים', וכשבא לקללן לא הזכיר שמו אלא – 'אל האישה אמר הרבה ארבה', 'ולאדם אמר..'… מכאן שאין מזכירין שמו של הקב"ה על הקללה"  (מדרש הגדול בראשית).

מגמתה של הבריאה היא גילוי עומק הטוב במציאות. עומק הטוב אינו רק מתגבר על הרע אלא מגלה כי הרע הוא מבט אנושי מצומצם, וכשהוא נפתח, הוא גדל ומתמלא דבקות ברבש"ע, הוא מגלה שהכל הוא לא רק טוב אלא 'טוב מאד'. אנחנו נתבעים לאהוב את ד' בכל מאודנו, כלומר בכל מידה ומידה שהקב"ה מודד לנו, גם מה שנראה לנו כטוב וגם מה שאיננו נראה כטוב, האהבה הגדולה פוקחת את עינינו לראות שהכל טוב, אלא שכדי לחיות את עומק הטוב הזה המתגלה בצורה כל כך מסובכת, עלינו לגדול בלי גבול. אמר רבי חייא מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. בנוי – 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ' וכתיב 'לנטוע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה', וחרב – 'והארץ היתה תהו ובהו', ובנוי – 'ויאמר אלקים יהי  אור ויהי אור' וכתיב 'קומי אורי כי בא אורך' וכן הוא אומר 'מגיד מראשית אחרית', הגיד מיצירת העולם שעתיד להיות בנוי וחרב ובנוי. (שם). אם מלכתחילה לא היה האור נגנז לעתיד לבוא הרי שהיו משתמשים בו רשעים, הגניזה יוצרת מצב בו האור מגלה אך לצדיקים 'כשראה אותו האור נטלו וזרעו לצדיקים לעתיד לבא שנאמר 'אור זרוע לצדיק' ועליו אמר דוד: רבש"ע האר לנו מאותו האור שנאמר 'אל ד' ויאר לנו'. אמר לו הקב"ה: אינה של עכשיו. אמר לפניו: רבוני, ואימתי הוא בא? אמר לו כשיגיע הקץ ונבנתה ציון, מיד 'קומי אורי כי בא אורך'. אמר לפניו: רבוני, ואומות העולם רואין בו? אמר לו: לאו, אלא הוא נעשה אור לישראל וחושך לאומות.. (שם). בית המקדש בנוי על שקיקה לטוב מוחלט, לאור הגנוז שאינו מסוגל להתגלות בעולם בו הטוב עדיין חלקי ויחסי, בעולם בו עדיין יש טוב מול רע, בעולם בו עדיין הרע עצמו אינו הופך לטוב. לכן בית המקדש בצידו הארצי נחרב, 'והארץ היתה תוהו ובהו', אך צידו העליון, הפנימי, נשאר בשקיקת הלב של ישראל מלאי התביעה להתגלות האור הגנוז, תביעה היוצרת תנועה של העלאת העולם לגודל זה, עד שכששוקע האור העצמי שלנו, 'בא אורך', מתברר כי האור שלנו האמתי הוא האור הגנוז,  המחיה את בית המקדש שייבנה ולא ייחרב, וכל האומות הבנויות על טוב יחסי המקבל את הרע כחלק מהמציאות אינן מסוגלות לראותו, אלא אדרבה נדמה הוא להם כחושך.

הקב"ה אינו מזכיר את שם הרעה. מה חשיבותה של הזכרת השם? רבי אליעזר אומר עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד שנאמר 'אני ד' הוא שמי' ולהלן הוא אומר 'ושמו את שמי' מה להלן שם המפורש אף כאן שם המפורש, כיון שעלה בדעתו לברות עולמו קרא עצמו א-ל ואלוקים ואהי'ה ושדי וצבאות…(שם). בריאת העולם היא גילוי שמות אלוקיים ותארים אלוקיים. כל שם אלוקי הוא גילוי של רצון, כל תיאור של מפגש בינינו לבין הקב"ה הוא גילוי של שם חדש ושל הופעה שכל כולה רצונית. טעות העולם האלילי היא לייחס לתואר אלוקי מוחלטות הכרחית וממילא לטשטש בין השם לבין העצמיות העומדת למעלה מכל שם, וכך גם לטשטש בין הגילוי בעולם לתואר עצמו, המתעלה מעל כל סדרי המציאות. אפילו המצב של 'עד שלא נברא העולם' הוא כבר ייחוסי אל העולם, ולכן יש בו שם, אמנם שם עליון, מפורש, אחד העומד למעלה מכל ריבוי שבמציאות. שם זה מסור לברכת הכהנים, המגלה את ברכת העולם וריבויו דווקא מתוך אומר האחדות העליונה. כשמופיע ריבוי באופן כזה, מתבררת האחדות העליונה באופן חי ומוחש דווקא דרך גילוי הרצון מבעד לכל ההכרחים. ההכרחים המגבילים את המציאות, הרואים את המציאות העולמית כמחויבת, הם שורש הרע שבעולם ולכן אין מתגלה דרכם שם אלוקי, 'כי לא א-ל חפץ רשע אתה' ולכן אין מגוריו של הקב"ה ברע חלילה, ברע לא מופיע חפץ חופשי ולכן הוא עובר וכלה. העולם כולו כצל עובר באם הוא מתמכר לרוע שבו, וכל כולו נצח נצחים באם הוא מתעלה לטוב מוחלט המביע רצוניות בלתי גבולית.

כל גילוי של שם אלוקי הוא גילוי של רצון חופשי ומוחלט. הרוע והחסר שבמציאות נובעים משכחת המקור האחד העומד למעלה מכל ריבוי ומתגלה באינסוף גוונים. ההגבלה של העולם אל עצמו, אל הגילויים ושכחת המקור יוצרים מצב בו האור מופיע באופן מוגבל והוא הולך ונגנז עד שהוא מופיע אפילו בהיפך האור, בחושך, ברוע, בחסר. בסיכומה של בריאה מופיע הטוב העליון יותר, המלא שכלול עד שהכל 'טוב מאד', וחז"ל בעקבות כך שינו את הפסוק 'יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע' ותקנו לומר בתפילה 'עושה שלום ובורא את הכל' ב'לישנא מעליא', בלשון מעולה המעלה את הרוע וחושפת דווקא דרכו טוב מפותח יותר, כללי יותר, מגלה אור שאינו מוגבל לכלים ומגלה כי אור זה מסור לישראל, 'קומי אורי כי בא אורך'. 'אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו יחד מהרה לאורו'.

שבת שלום