אדם מכבד מקומו – לפרשת נשא

"תניא רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא האדם מכבד את מקומו שכן מצינו בסיני שכל זמן שהשכינה שרויה עליו אמרה תורה 'גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא', נסתלקה שכינה אמרה תורה 'במשוך היובל המה יעלו בהר', וכן מצינו באוהל מועד שכל זמן שאוהל מועד נטוי אמרה תורה 'וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב', הוגלל הפרוכת הותרו זבין ומצורעין ליכנס לשם." (ילקוט שמעוני נשא)

עם ישראל במדבר אינו רק נוסע בכדי להגיע אל ארץ ישראל. במדבר יש סדר שלם של התווית אופני נסיעה, אך יש גם סדר שלם של חניה. החניות אינן רק הפוגות קצרות כדי לפוש ולהחליף כח על מנת להמשיך בנסיעה ביתר שאת וביתר עוז. לחניות יש ערך עצמי במדבר, הן התחלת קביעות, והתחלת צורה חדשה של השראת שכינה בישראל, עד שיש בהן מעין הכנה לקדושה הקבועה בארץ ישראל, מחוז החפץ. בעת הנסיעה השכינה מוליכה אותנו אל מקום חדש, הדרך עצמה נטולת שם מקום, ולכן אין הפרדה בין מחנה למחנה, אלא השכינה השורה עימנו בשווה בכל פרטי בני ישראל מתגלה בתור עומדת למעלה מאיתנו ומוליכה אותנו אל הארץ המובטחת.

בעת חניה מתגלה השכינה בתור לב המחנה המשפיע חיים אל כל הסובב, וממילא נוצרת תביעה לספוג חיים אלה מתוך טהרה, 'וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב'. אמנם השראת השכינה אינה מקרינה אך ורק ליושבי המחנה, חביבין הן ישראל שאע"פ שהן טמאין שכינה שרויה עימהן וכן הוא אומר 'השוכן איתם בתוך טומאותם' (ילקוט שמעוני). כשנוצר 'מקום' יש צורך בהפרדה ובהבחנה בין טומאה לטהרה ורק אז יכולים קווי השכינה להגיע עד לטמאים ולגלות ששכינה היא מציאות עליונה המעלה את הכל.

מכאן מדייק רבי יוסי מהו מקום. מקום היא נקודת המפגש החיה בין עומק תודעת האדם לבין מציאות הקדושה המקיפה והעומדת הרבה מעבר למגבלות זמן ומקום. הקדושה העליונה מתגלה לפי ערך האדם. גוי ששבת חייב מיתה כי הופך את הקדושה למוגבלת וכביכול הזמן הוא עצמו קדוש. הזמן היא נקודת המפגש בין תודעת האדם המקיפה את כל חייו לרוממות הקדושה המתעלה מעל כל, והיא היוצרת איכויות של קדושת זמנים למדרגותיהם. כך הוא גם במקום. השכינה היא ההתגלות האלוקית הנפגשת עם תודעת הראויים לכך – בני ישראל. מה שקידש את הר סיני אינה קדושה מוגבלת למקום, אלא מפגש משולש של תודעה שכינה ומקום.

צריך להדגיש שאין הכוונה לומר שאין מקום קדוש במובן שרק אנו כביכול מייחסים למקום קדושה. השקפה זו היא השקפה הרואה את התודעה כעומדת מחוץ לחיים, ככזו שאינה מסוגלת ליצור מפגש חי ואמתי עם המציאות הרוחנית. רבי יוסי בא לדייק את ממד הקדושה בחיים ולהעצים אותו. הקדושה עצמה אינה מוגבלת, הקדושה מתגלה ויוצאת אל הפועל בעולם המוגבל דרך איכויות של מפגש תודעתי. לכן רבי יוסי מתחיל מהאדם ומסיים בהשראת שכינה, לא מקומו של אדם מכבדו אלא האדם מכבד את מקומו, שתי הראיות אותן מביא רבי יוסי ליסוד זה הן מהשראת שכינה בהר סיני ובמחנה ישראל. האדם מכבד את מקומו, פירושו שהאדם מגלה את הכבוד האמתי של המקום, האדם מגלה את הכבוד האלוקי הנסתר מתוך רוממותו. חלק מגילוי זה המתלבש כבר במוגבלות המציאות זוקק את ההבחנה בין קודש לחול ובין טומאה לטהרה, ולכן כשנוצר מפגש זה נצרכת הבחנה. אך ברגע שהקדושה התעלתה מעל לתודעת האדם, שוב אין ערך למקום הגשמי, הבהמה יכולה לעלות להר סיני והטמאים שבים אל מחנה ישראל.

קדושתה של ארץ ישראל מתגלה בתור מציאות המקיפה את העולם כולו, אך מתגלה בעיקר כשישראל שוכנים בה ושומרים על טהרתה. קדושת ארץ ישראל מקיפה את העולם כולו, ולכן מנסים גם הגויים להיאחז בה, אבל כשנעדר הכשרון האמתי להבחין בין קודש לחול ובין טמא לטהור, ובתוך הקודש עצמו להבחין במדרגות התגלות הקודש עד אין סוף, מקיאה אותם הארץ. וגם מאתנו תובע הקב"ה לגלות את הטהרה המגלה את הקדושה העליונה בכל החיים.

התגלות הקדושה היא קודם כל מציאות המתגלה על ידי כשרון של מפגש, ועל גביו מתגלה התביעה 'לכבד את המקום', לגלות את אופני התגלות הכבוד האלוקי, המופיע בקדושה, ולהכשיר את העולם לספוג קדושה זו. כשזוג מתחתן נוצר כשרון זה, והוא מסוגל בחייו מלאי הטהרה לגלות את הקדושה הזו ולמלא את החיים כולם בספיגת קדושה עליונה זו, לכן אנו מתחילים לברך את החתן והכלה בברכת 'שהכל ברא לכבודו', 'יוצר האדם' נותן לו את הכח והיכולת לגלות את כבודו.    

שבת שלום. 

 

השארת תגובה