" …'ולא תונו איש את עמיתו' באונאת דברים הכתוב מדבר. הא כיצד? אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים; אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך; היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבוא ללמוד תורה שיצתה מפי השכינה?!; אם היו ייסורין באין עליו או שהיה מקבר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב 'הלא יראתך כסלתך זכור נא מי הוא אבד'; אם היו חמרין מבקשין תבואה ממנו לא יאמר להם לכו אצל פלוני ויודע שלא מכר מעולם; רבי יהודה אומר אף לא יתלה עצמו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי הדבר מסור ללב ונאמר בו 'ויראת מאלוקיך'. אמר רבי יוחנן גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו 'ויראת' וזה לא נאמר בו 'ויראת' רבי אלעזר אמר זה בגופו וזה בממונו. ר"ש בר נחמני אמר זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון. (ילקוט שמעוני בהר).

עלבון הוא דבר נורא, היפך יראת ד'. הבסיס של היכולת להתקדם בעבודת ד' היא יכולת הבחירה של האדם. כשמזכירים לבעל תשובה את מעשיו הראשונים, כשמזכירים לבן גרים את מעשה אבותיו, ולגר את מעשיו הקודמים, מקבעים את האדם מתוך תודעה שבאמת כל השינויים שעשה הם שינויים כמותיים אבל באמת א"א להשתנות, אין אפשרות להפוך את האישיות לגמרי. כשאנו פוגשים את האדם אנו פוגשים פלא מתמיד, פלא של יכולת שינוי ללא הרף. חברה הרבה פעמים אינה סלחנית, אינה מסוגלת להשתנות במהירות, ואינה מאמינה בשינוי המתמיד של פרטיה. אבל יראת שמים מעמידה אותנו כל הזמן באמון הגדול של היכולת להשתנות ורק מתוך כך היא מסוגלת לתבוע מהאדם.

כשאדם עומד מול ייסורים של אהבה, הוא אינו עומד מול העבר שלו, הוא עומד מול שינוי שנתבע ממנו בשל גודלו. אין אנו מבינים את הייסורים, אך מבינים אנו שאם אנו מקבעים את האדם ואומרים לו שהייסורים שבאים עליו הם בשל חטאי העבר, איננו עומדים מול הפלא האלוקי הנורא, אין אנו מלאי יראת שמים, אלא מקטינים את היחס בינינו לאלוקים אל תמונת ההווה המתמשך, שבאמת אינו מסוגל להשתנות.

להעמיד אדם מול מצב נלעג, לשים אותו לקלס, מגלה לו עד כמה אין לו יכולת חופשית במציאות. הרוע הזה של האם הלועג ומפנה את השואל לכתובת לא נכונה, הוא לעג המגלה לאדם כמה חסר ישע הוא. הרמאות של האדם בעת המקח, היא יצירת תקוות שווא המגלה לאדם לכשתתנפץ עד כמה אין הוא רואה את המציאות האמיתית, וממילא עד כמה הוא אבוד בתוך המציאות. כל מי שאי פעם נפגע מחברו, יודע כמה קשה לנקות את הלב, כמה קשה לסלוח, כי כמה קשה לאדם לשוב ולהאמין בעצמו ובכוחותיו. הפגיעה בגוף ובנפש לא ניתנת להישבון. ויותר מכך לנפגע קשה מאד לפתח יראת שמים, וקל וחומר שהפוגע אינו מבין כלל מהי יראת שמים.

'לתת לכם את ארץ כנען' תנו רבנן לעולם יחזר אדם וידור בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה נכרים ואל ידור בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל מעלה עליו הכתוב כאלו קבל עליו [עול] מלכות שמים, שנאמר 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים', וכל הדר בארץ ישראל יש לו אלוה. וכי הדר בכל העולם אין לו אלוה? אלא לומר לך כל מי שאינו דר בארץ ישראל לא קבל עליו עול מלכות שמים. (ילקוט שמעוני). הקב"ה נמצא בכל העולם, אבל לקבל עול מלכות שמים אפשר רק בארץ ישראל. קבלת עול מלכות שמים היא יצירת מצפן בו חיי האדם והתקדמותם נעים מתוך שקיקת טוב גדול כל כך, הנובע מאמונה שהעולם כולו יכול להשתנות, שאין העולם נתון במצב כפוי ואינו יכול להתהפך. הפרשה שלנו קושרת את ארץ ישראל למתן תורה 'בהר סיני'. התורה באמת מתגלה בארץ ישראל ולכן היא דואגת כל כך לחרותו של האדם ועצמאותו. דווקא הידיעה כי ארץ ישראל היא ארץ ד', היא הנותנת מקום לכל אחד בה, לביתו ולאחוזתו, עד שהארץ לא תימכר לצמיתות מחד וגם לא תעבד לצמיתות. היחס העדין הזה הוא היוצר את החופש של יראת השמים, ואת היכולת לקבל עול מלכות שמים. ולכן במרכזה של הפרשה מופיע האיסור החמור כל כך של אונאת דברים. מצע האמון בכל אדם הוא היוצר את היכולת האישית להתקדם בלי גבול, לקבל עול מלכות שמים ולהיות ירא שמים. בארץ ישראל אנו נתבעים להקים חברה של יראת שמים, ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומתוכה להיות זהירים בכל פגיעה אפילו הקטנה ביותר בכל אדם. "ויראת מאלוקיך".

שבת שלום