" 'ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה', רבי יוחנן הוה מטייל וסליק מן טבריא לצפורי והוה מסתמיך על כתפיה דרבי חייא בר אבא. מטון חד בית חקל אמר דין הוה דידי וזבנתיה מיבעיא לעי באורייתא מטון חד בית זיתא אמר דין בית זיתא הוה דידי וזבנתיה מיבעיא לעי באורייתא. מטון חד בית כרם אמר דין בית כרם הוה דידי וזבנתיה מיבעיא לעי באורייתא. שריא רבי חייא בר אבא בכי. אמר ליה למה את בכי. אמר ליה אנא בכי דלא שבקית לסיבותך כלום. (רבי יוחנן היה מטייל ועלה מטבריה לציפורי, והיה נסמך על כתפיו של רבי חייא בר אבא – כנראה בגלל זקנתו – עברו ליד שדה, אמר לו רבי יוחנן: שדה זה היתה שלי ומכרתיה כי רציתי לעסוק בתורה, עברו ליד מטע זיתים, אמר רבי יוחנן: מטע זה היה שלי ומכרתיו כי רציתי לעסוק בתורה. עברו ליד כרם, אמר רבי יוחנן: כרם זה היה שלי ומכרתיו כי רציתי לעסוק בתורה, עזבו רבי חייא והחל לבכות. שאל אותו רבי יוחנן: מדוע אתה בוכה? אמר לו: כי לא השארת לזקנותך כלום.) אמר ליה: חייא ברי (בני) קל הוא בעיניך שמכרתי דבר שניתן לששה וקניתי דבר שניתן לארבעים יום וארבעים לילה?! כל העולם כולו לא נברא אלא לששה ימים דכתיב 'כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ' אבל התורה נתנה לארבעים יום הדא הוא דכתיב 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה', כך דמך (כשנפטר) רבי יוחנן היה דורו קורא עליו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה בוז יבוזו לו: (ילקוט שמעוני סוף פרשת משפטים)
כמה מפעים סיפור זה החותם את המדרש לפרשת משפטים. אחרי עיסוק כל כך רב בפרטי תורה, חוזרת התורה ומתארת את עלייתו של משה לקבל את התורה כולה בהר סיני, "ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה". זמן זה של ארבעים יום הוא זמן של התהוות מחודשת, משה מתהווה מחדש מכוחה של תורה, ומכוחה הוא נותן לנו את התורה. משה מלמד אותנו תורה הבאה מתוך התהוות חדשה, התהוות היוצאת אל הפועל אצל כל לומד מתוך התמסרות מוחלטת. מה מקורה של התמסרות זו? התמסרות זו בונה בו מדרגה חדשה, אך כיצד הוא מסוגל לה?
דורות אחרי, הולך רבי יוחנן לעת זקנתו מטבריה לציפורי. כמה שירה טמונה בסיפור זה, איזה מבט מקיף הנובע ממקורה של תורה משתקף בסיפור טיול זה. כמסיח לפי תומו מספר רבי יוחנן איך מכר את כל נכסיו כי רצה לעסוק בתורה. ורבי חייא בר אבא המלווה אותו בטיול פורץ בבכי. על מה בכה רבי חייא בר אבא? האם רבי חייא תבע להיות איש מעשה, לתכנן את החיים, את ימי הזקנה? האם רבי חייא בר אבא חשב שצריך לפסוק כרבי ישמעאל האומר שאדם צריך לחרוש בשעת חרישה ולקצור בשעת קצירה, ואילו רבי יוחנן סבור כרבי שמעון בר יוחאי התובע "תורה מה תהא עליה"? הבכי אינו נובע מפסק הלכה אלא הוא הבעה של עמדה קיומית – רבי יוחנן שכפי שידוע לנו ממקורות נוספים סבל מעניות גדולה, נותר שליו ושמח. יש כאן הויה חדשה של אדם שאינו בנוי לפי קנה המידה של העולם. אין הוא בנוי על חשבון הימים, אלא מתבונן על כל ימיו כמקשה אחת, כביטוי לעצם החיים. כיצד זה ייתכן, איך רבי יוחנן מתנתק מהווית הימים בה אנו שרויים, במסגרות הזמן בהם אנו נמצאים.
אותו רבי יוחנן האומר 'ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו', הוא אותו רבי יוחנן העוסק בתורה ללא גבול, אין הזמן תופס אצלו מקום, מלא הוא אהבה לתורה, אהבה עזה כל כך עד שאין שום חשבון ימים מהווה אצלו שיקול. רבי יוחנן משיב לרבי חייא שאכן צריך לעבור שינוי מוחלט- אין כאן שאלה ותשובה, כלומר מה עדיף להתמסר לתורה או לחשוב מתוך אחריות ולתכנן את החיים, אין כאן שאלה של פסק הלכה, אלא יצירת מצב קיומי חדש "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה". בזים לאדם כזה, אין אפשרות להבין אותו, כי כדי להבין את רבי יוחנן צריך לעבור לקנה מידה אחר.
עבודת האדם בעולם הזה נובעת מששת ימי בראשית. עבודה זו היא עבודה של בירור הטוב מהרע, מתבטאת היא בעמל של 'בזיעת אפיך תאכל לחם', מתבטאת היא בעמל של 'לעבדה ולשומרה'. כשנוצר העולם, נברא הוא מלכתחילה כשיש שלבים בתוכו בהם כוחות חיים עלומים, גנוזים, מבקשים את מקורם, והאדם בצורת התנהלותו הטבעית – עבודת ששת הימים, מברר אותם ומוציא את כוחות הטוב מתוך הרע והתוהו. אך ישנה מדרגה עליונה יותר של העלאת כל העולם כולו, תפיסת כל העולם כולו כתוכן אחד שהוא הרבה מעבר לגודל וקוטן. זוהי התורה שניתנה בשבת, שהעמל שבה בא מתוך מנוחה ואהבה "מנוחת אהבה ונדבה מנוחת אמת ואמונה". מידה זו של העלאה באה מאהבה גדולה. ומידה זו של אהבה מתעלה מכל מידה של זמן, ולכן 'יתפלל אדם כל היום כולו', ולכן יעסוק כל כולו בתורה, יטבול במקוה ארבעים הימים ויתהווה להויה חדשה. פרשת משפטים החותמת את ימי השובבי"ם מחזירה אותנו לשירת החיים האדירה הבוראת את האדם מחדש, לא על פי קנה מידה של ששת ימי בראשית אלא של תורה שקדמה לעולם, ומתוכה מושרת שירת תשובה עליונה המעלה את הכל לטוב מוחלט.
שבת שלום