" 'ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך' אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. איני (=כן הוא)?! והאמר רבי אילעי: שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף… לא קשיא הא למיגרס הא לעיוני (= לא קשה זה לגרוס, זה לעיין, כלומר ללמוד בגירסא מותר ללמוד ולעיין אסור בדרך.)" (ילקוט שמעוני ויחי מה')
יוסף נפרד מאחיו לפני עלייתם לארץ ישראל להביא את יעקב לארץ מצרים. מכאן נפתחת דרך ארוכה של גלות עד שנחזור לארץ. הנחייתו של יוסף לאחיו 'אל תרגזו בדרך' מתפרשת על ידי חז"ל לא כחשש מפני מחלוקת והטלת האשמות הדדית בין האחים מי אשם במכירה ובצער המשפחה. פשוט לחז"ל שהאחים אחר האיחוד השלם עם יוסף, יעסקו בתשובה יחדיו ולא זה כנגד זה. חז"ל גם מבינים שאין סיטואציה כזו של הטלת אחריות על מכירתו של יוסף, ייחודית לדרך דווקא, ומדוע אם כן מבקש יוסף 'אל תרגזו בדרך'? יוסף מלמד אותם עקרון שאינו תקף רק לדרך במובן הפשוט שלה, אלא לכל דרך שהיא, כאותה דרך הנמתחת מרגע עלייתם עד סופה של הדרך במתן תורה ולאחריה בכניסה לארץ ישראל. 'אל תרגזו בדרך – אל תתעסקו בדבר הלכה'. את הציווי 'בלכתך בדרך' מפרש יוסף כסוג מסוים של לימוד תורה, לימוד תורה בגירסא, כלומר בחזרה על מה שנלמד כבר, בפגישה עם עצמם של דברי תורה ללא הצורך בתהליך העיכול וההבנה האנושי.
עיקר מצות תלמוד תורה הוא העיון בדברי תורה. העיון מוציא אל הפועל את הנכמס בתוך לבו של אדם, המפגש החי עם התורה מאפשר את היכולת להופיע את פנימיותה. העיון צומח מתוך הארץ, מתוך עומק החיים. בתוך תהליך צמיחת דברי התורה נפגשים בניגודים, בסתירות. הצמיחה אינה מתבטאת רק ביצירת תמונה שלמה באופן הדרגתי, אלא גם במקביל – בצמיחת הלומד דרך יכולת הקשבתו לדבר ד'. זהו הרוגז שבדברי תורה, מחד יש אמון עמוק באמת, בגודל ובתוקף של דברי תורה, ומאידך יש מפגש עם מציאות וגילויי חיים שאינם 'נעתרים' לכאורה לגדול ולהיות מותאמים אל העומק וההיקף ממנו נובעים דברי התורה. חוסר מוכנות זו מצריך את הלומד להעמיק יותר, לכלול יותר, להתמלא סבלנות גדולה יותר, עד שכל פרטי החיים מתבררים. כך בכל סוגיא פרטית – היכולת להקיף את פרטיה, לראות את כל הנקודות 'הקטנות' כחלק וכביטוי של מכלול עמוק יותר ומקיף יותר, צומח מתוך מפגש כפול, מפגש עם עומק הלב המזרים חיים אל כל הגוף, והמפגש עם חיוניותו של הפרט. לב הסוגיא מתגלה לאט, וכך גם לב החיים כולם, סוגיות רחבות הולכות ומתבררות בצורה העלולה לגרום לרוגז, לחוסר סבלנות, לאחיזה באמת הגדולה בלי האמון באמת המתגלה בארץ מתוך תנועה מתמדת של שכלול ועילוי.
אין הדרך מתאימה לסגנון של לימוד כזה. דרך מרכזת את כל כוחות החיים ומכווננת אותם אל היעד. לימוד בעיון אפשרי כשניתן להרחיב את כוחות החיים והנפש, היכולת לעמוד ברוגז העולה לעתים מן הלימוד, היכולת להגיע לסופו של הלימוד באהבה, 'את והב בסופה', באה מתוך היכולת לתת לכל כח בנפש ובחיים להופיע במלואו. בדרך אנו נפגשים עם צורה אחרת של לימוד, עם פגישה עם דבר ד' בלא יכולת הבירור שלנו, פגישה שבכח היא פגישה עם כל התורה כולה ובפועל היא פגישה עם כל פרט בפני עצמו. יציאה לדרך מורה לאדם שעליו להיפגש עם דבר ד' בצורה אחרת, בצורה של גירסא, בצורה שיש בה הקשבה בלא ניסיון לעכל, לקבוע קצב, ומצד שני יש בה את חיבת הפרטים הקטנים כשלעצמם. יש מחד כלל רחב ומופשט, דבר ד', ומאידך פרטים הנדמים כעומדים בפני עצמם. כשמתרפים בדרך מדברי תורה, עלול להגיע עמלק ולנסות להפריד את החיבור החי הזה. אמנם כשמתרכזים בדברי תורה באופן הזה, מעצימים את עומק היחס לרצון ד', ובכך מכשירים את היכולת של האדם לעסוק בתורה 'בשבתך בביתך' מתוך עונג והרחבת החיים.
בנוסח האשכנזים של ברכת השנים מצויות שתי גירסאות, האחת '…על פני האדמה ושבענו מטובה' והשניה '…על פני האדמה ושבענו מטובך'. השל"ה הקדוש מכריע לומר בדרך כלל את הגירסה הראשונה, (שבה רמוז שם הוי'ה בסופי התיבות), אבל לאדם היוצא לדרך,כותב השל"ה הקדוש לומר את הגירסה השניה, (שבה רמוז שם קדוש המיועד לשמירה בדרך). יש שתי פגישות עם דבר ד', זו הצומחת מתוך הארץ, "ושבענו מטובה". טוב הארץ היא ההקשבה לדבר ד' המופיע מתוכנו, צורת הקשבה הנקנית על ידי עמל תורה ועיונה, שבסופה מתגלה שם הוי'ה המלא על מלא כל העולם. כשאדם בדרך הוא עלול להגיע מתוך עיונו לרוגז, כי אין לו את מצב הנפש המאפשר את הצמיחה האיטית מתוך הרחבת החיים. לכן מרגע שאנו הולכים בדרך עלינו לשנות את אופי ההקשבה וללמוד בגירסא. אין מצב בו מתנתקים חלילה מהתורה. אותו ריכוז חיים המתגלה בדרך פותח אותנו אל הקשבה כפולה, שמחד אין בתוכה חיבור גלוי אבל מאידך היא מעצימה כל צד ונותנת לו חיות מיוחדת, הופעה של דבר ד' העליון והופעה של כל פרט בפני עצמו. ודווקא מנקודה זו מתחיל הכינוס העמוק והחיבור. "כשבא יעקב למצרים וראה יוסף ושמעון, ונתקבצו הוא ובניו ביחד, אמרו מלאכי השרת – ברוך אתה ד' מקבץ נדחי עמו ישראל", שם בעומק הגלות מתגלה עומק עצת ד' המאחדת את כל הפרטים הנראים כשלעצמם מפורדים ונידחים, וכשנכנסו ישראל לארץ "מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו המברך את עמו ישראל בשלום", החזרה לארץ מסוגלת להופיע מחדש את העיון המגלה את עומק השלום החיבור הפנימי והאורגני של כל הפרטים, ואיתו אנו פותחים את השבת "בואכם לשלום מלאכי השלום".
שבת שלום!