" 'וד' בירך את אברהם בכל' – תנו רבנן שלושה לא שלט בהם יצר הרע ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל." (ילקוט שמעוני חיי שרה קו')

אברהם אבינו בפרק האחרון של חייו מגיע למצב בו מתגלה ומתברר כי ד' בירכו בכל, מדרגה רוחנית זו מובילה אותו לדאוג לנישואי בנו יצחק. מהי ברכה בכל? זו תפיסה מהותית בה רואים את כל פרטי המציאות כגילוי של הכל. היצר הרע מציב לפני את האדם חיוניות של הפרט העומד לנגד עיני רוחו של האדם, הוא מנכיח צדדים של גוף שלעתים נמהלים בתמונה כוללת יותר עד שלכאורה מיטשטשים ונעלמים. היצר הרע מגביר ציורי גוף, מגביר את טעם ההווה המתנער מכל הקשר, יוצר עוצמה אדירה של הרגע ומעצים את החוויה הסובייקטיבית, המתעלמת מכל הסובב אותה. לעומתו היצר הטוב משמיע קולות נוספים, קולות המתדמים בליבו של אדם כחיצוניים לו, לכן דפוס המלחמה שבין היצר הרע ליצר הטוב מתגלה בשפה – היצר הרע מתבטא בלשון 'אני' ומזהה את עצמו עם האדם, 'אני רוצה', 'כדאי לי', ולעומתו היצר הטוב מתבטא כחיצוני יותר כדוגמת 'לא כדאי לך', 'יש שיקולים נוספים'.

כשישנו מאבק, הרי שתמיד יש נקודה בה היצר הרע שולט, לפעמים מישור המאבק הוא בעולם המעשה, זה קם וזה נופל, רצונותיו של האדם לא תמיד מצליחים להשתקף בפועל הגוף, לגוף יש שפה משלו ועוצמה משלו, ורצונו של האדם עם כל גבורתו לא תמיד מצליח לנצח בכל קרב. לעיתים שדה הקרב יוצא אל הפועל רק בשדה המחשבה והרצון, ב'הרהורי עבירה' הקשים מעבירה, הקושי הגדול בהרהורי עבירה הוא שמחשבת העבירה קיימת מייד, וגם אם מנצחים אותה לבסוף, הרי שברגע שעולה המחשבה, מתברר שליצר הרע יש מקום בלב. גם אם לבסוף ניצחנו במאבק, הרי שניצחנו בפועל, אבל נותר מקום בנפש לפגישה אפשרית עם החלקיות שבמציאות. במצב כזה אין יצר הטוב מציג 'כל' אלא תקווה וכיסופין להיות כל, מציג הוא עולם אפשרי שבו הכל כלול, אבל נוכחות הכוחות האחרים בנפש יוצרים מצב בו היחס הזה מתגלה באמונה גדולה, בשייכות, אבל לא בחיים.

האבות הקדושים שלנו הנחילו לנו במורשה תקווה גדולה, 'לא שלט בהם יצר הרע'. הצדיק האמיתי אינו נותן מקום לרוע לחול אף במחשבתו, המאבקים שלו נמצאים במישור עמוק יותר ורחב יותר. כשישנם הרהורי עבירה, למרות שבפועל הגוף מתבטא רק בדברים טובים, הרי שהרצון המניע את הגוף אינו שלם, מעורבים בו הרהורי עבירה. האדם המתגבר על יצרו הרע בין בגוף בין במחשבה הוא גיבור אדיר, אך עדיין יש אצלו מקום לרע המציץ מבין חרכי הנפש. כשיצר הרע לא שולט, אז לא רק שיש חיים כוללים, חיים שאינם מטשטשים שום גוון, שום ניד של חיים, אלא יש בהם גם ברכה. כל עוד אדם במאבק, בתמונה לעומתית, החיים שהוא מצליח לסגל לעצמו הם חיים עם מבט לעתיד, אבל הוא חי את העתיד כאילו אין היום, בדמיונו ה'היום' מסור ליצר הרע. הוא מבין שזה לא נכון, הוא משליט את הבנתו על החיים בפועל, אבל בתוך תוכו של הלב ישנה תוגה, חסרה פגישה עם ההווה.

אברהם, יצחק ויעקב, התברכו במה שלא שלט בהם יצר הרע. את גבורתם השקיעו במלחמה עם רע עמוק יותר, מקיף יותר, 'וכל הרשעה כולה כעשן תכלה', בעצם חייהם הם כבר גילו טוב מקיף בכל החיים, טוב שחי לחלוטין גם את היום, כל צליל, כל הרף יופי, כל תנועה חיה, היתה חלק מהקשר גדול יותר, וכאן מצויה גם ברכה, תוספת מעלה. ד' בירך את אברהם בכל, ואנו מבקשים אחרי פגישתנו עם הגוף וצרכיו, ברכה "כמו שנתברכו אבותינו, אברהם בכל, יצחק מכל ויעקב כל'. גם מתוך אלה המכוונים את פעולותיהם לשם שמים, 'בכל דרכיך דעהו', מעטים הם המסוגלים ליצור מצב בו התנועה עצמה מלאת קודש. אדם יכול לחשוב לפני האכילה שהוא מכוונן את האכילה לשם שמים ומתוך קריאה בשם ד', אבל האם הגוף עצמו מזוכך ומתוקן? בברכת המזון אנו מעלים לאט לאט את נטיות הגוף עצמו, מקשרים עצמנו עם האבות וממילא 'כן יברך אותנו כולנו יחד בברכה שלמה"

שבת שלום