טהרת השבת והמעשרות – פרשת ראה

בס"ד

טהרת השבת והמעשרות

"…רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: בזכות שני דברים ישראל מתחטאין (=נטהרים) לפני המקום, בזכות שבת ובזכות מעשרות. בזכות שבת דכתיב 'אם תשיב משבת רגלך' מה כתיב בתריה (=אחריו)?! 'אז תתענג על ד' '. בזכות מעשרות דכתיב 'ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלוקיך', ואין טוב אלא תורה שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם' וגו', לפיכך משה מזהיר את ישראל  'עשר תעשר'." (מדרש תנחומא ראה יא')

בפרשה שלנו אנו מצווים "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". חז"ל דורשים את סמיכות פרשת ביעור מעשרות, המופיעה בפרשת כי תבוא לפסוק החותם את הבאת הביכורים "ושמחת בכל הטוב..", כמלמד את ערך המעשרות. הפרשת מעשרות מטהרת את הנותן. היבול מופיע בשלב הראשון בצורה מעורבת – חולין וקדש מעורבבים זה בזה. ערבוביה זו, שורשה מחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע, ומיני אז העולם מופיע בצורה של תערובת. היכולת ליצור את ההבחנה בין הקודש לחול, שורשה בדעת עצמה. לכן תיקנו הבדלה ב'חונן הדעת'. מתנת הדעת היא היכולת לחבר בין תכנים הנראים לכאורה נפרדים לחלוטין, אך יכולת החיבור הזו מותנית קודם כל בהבחנה ביניהם. אדם הראשון באכלו מעץ הדעת יצר טשטוש וערבוב, עד שהעולם שלנו לא תמיד מצליח להבחין מהו טוב ומהו רע בשל טשטוש הגבולות, החיבור של עץ הדעת יצר מצב בו אין בתודעתנו טוב מוחלט ואין רע מוחלט. רק אחרי ההבחנה, המכונה כאן טהרה, אפשר לחבר באמת. כל עוד יש טשטוש, הרי שחיבור גורם לאיבוד העצמיות של כל צד. היכולת לשמור על העצמיות בלא מורא, נותנת את האפשרות לחיבור מלא. לדוגמא, רוח הצניעות יוצרת הוויה גברית מובחנת והוויה נשית מובחנת, רק מכוחה של צניעות ניתן ליצור איחוד מלא המופיע בבית ששכינה בתוכו.

המפריש את המעשרות חודר אל תוך העולם החומרי ויוצר בתוכו ממש את ההבחנה, וממילא כשהוא מכלה לעשר את כל תבואתו, הוא זוכה לשמחה השלמה המתגלה בבית המקדש. שמחה זו מעלה אותו אל היכולת לשמוח בתורה. כשאדם בוחר בטוב, הוא מתחיל ליצור את ההבחנה, ואז הוא רואה את התורה כאטמוספרה המבררת מתוך הבחנה זו את האיחוד השלם של הנשמה והגוף. השבת פותחת אותנו אל התוכן הרוחני הפנימי של המציאות, אל היכולת של המציאות להתגלות 'מעין עולם הבא'. השבת היא התגלות חיה של התוכן של עולם הבא כפי שהוא מסוגל להתגלות בקנה מידה של העולם הזה כפי מצבו. מצב אידיאלי זה מרים כל שומר שבת ליכולת התאחדות עמוקה עם התוכן הרוחני הפנימי של המציאות, שבת היא 'יומא דנשמתין ולאו יומא דגופא', אך דווקא הבחנה זו ועילוי זה מאפשרים לנו לזכות לברכה של 'אז תתענג על ד' ', של התאחדות הגוף כולו עם הנשמה מכוחה של הדעת. "..אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ד' מקדשכם'. ידיעה זו יוצרת אנשי קודש המעלים את אכילתם ואת כל עולם החול שלהם למדרגה של קדש קדשים. לכן בשבת אנו מלאי געגועים לבית המקדש "אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין', המקום בו ישמחו יחדיו הרוחות והנפשות.

המקור להבחנה זו בין קדש לחול, בין טמא לטהור, נעוץ בסגולתם של ישראל. 'בני בכורי ישראל', הבכור המקבל פי שניים בנחלה, הוא ביטוי ליכולת הופעת טוב מוחלט. הבכור הוא הראשון, האחד, העומד למעלה מכל פרטי הדברים, עד שהוא נחשב כהמשך של ההורים 'כבד את אביך ואת אמך – לרבות אחיך הגדול'. המדרש (שם יד'), מספר על שאלה ששאל כותי אחד את רבי מאיר. הכותים שומרי מצוות אך אינם מאמינים בתוכן הלאומי של המצוות, אינם מסוגלים להבין ששורש הדעת, הטבע הבריא של התפיסה האינטואיטיבית המבחינה, מבררת ומאחדת, טמון בכוחות הטבעיים של עם ישראל. הוא שואל את רבי מאיר מדוע יעקב אבינו, איש האמת שהבטיח מעשר מכל, עישר רק את שבט לוי, למרות שהוא אחד חלקי שנים עשר שבטים. רבי מאיר הוסיף שיש ארבעה עשר שבטים – אם מוסיפים עליהם את אפרים ומנשה. אך היות ולכל אם היה בכור, מהבכור אין צריך להפריש מעשר, כי הבכור כולו קודש. הבכור כולו קודש ולכן הוא חי בבת אחת את הנשמה עם הגוף. שבט לוי הוא הגילוי של הנשמה, של התורה, הנותנת את עומק האמון בגוף, כפי שמתגלה בבית המקדש. כששמע הכותי את התשובה אמר "טוב לאומתך שאתה בתוכה", וחז"ל מוסיפים "אל תיטוש תורת אימך – אומתך". ללא דעת, ללא הקשבה לטבע הבריא של כנסת ישראל אי אפשר לקנות קדושה. רק מתוך קדושת ישראל אנו מעשרים ושומרי שבת. "כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי נאום ד' ".

השארת תגובה