" 'ויאמר אל ד' אל תפן אל מנחתם' – אל תקבלם בתשובה. היה צריך למקרא לומר אל תפן אל עבודתם (שהרי הם עמדו להקטיר קטורת ולא להקריב קרבן מנחה) ומהו 'אל מנחתם'? כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם יודע אני באלו שיש להם חלק באותה מנחה (בקרבן תמיד) שישראל מקריבים לפניך בכל יום הואיל ופרשו אלה מבניך אל תסתכל בחלקם…" (מדרש תנחומא קרח ז')
מדוע ההכנה לעונשם החמור כל כך של בני קרח הוא 'אל תפן אל מנחתם'? חז"ל מגדירים את מחלוקת קרח ועדתו כמחלוקת שלא לשם שמים, נראה שאין החילוק בין מחלוקת לשם שמים לבין כזו שאינה לשם שמים מתמקדת רק במבנה הנפש של החולקים, האם האגו הוא העומד במרכז או האמת היא העומדת במרכז. אמנם כן, לפעמים נדמה כי חז"ל מתארים את קרח כאדם אינטרסנט הדואג רק לקידומו האישי, אך הצורה שבה שכנע רבים להצטרף אליו היא 'כל העדה כולם קדושים', ומבחינת תודעתם העצמית ודאי הם התכוונו להביע אמת אלוקית. כיסופיהם הגדולים לקרבת אלוקים כל כך גדלה עד שהיו מוכנים למסור נפשותם כדי להקריב קטורת. ועם כל זה זוהי מחלוקת שלא לשם שמים.
מחלוקת שלא לשם שמים מעמידה במרכז את הבחירה האישית, את הכשרונות האישיים, את הממד הפרטי. העצמת הממד הפרטי יוצרת הקשר אחר לחיים. נקודת המוצא של מחלוקת לשם שמים, היא השמים ותחתיתה היא הארץ, 'סולם מוצב ארצה וראשו השמימה'. המחלוקת היא ב'איך', איך להוריד את השמים אל הארץ, איך חפץ ד' יתגלה בעולם. שני צדדי המחלוקת הם גוונים שונים של החפץ המעמיד במרכזו את טוב ד', ורואה את הגבלתה של כל דעה פרטית. ולכן מחלוקת לשם שמים מודעת לאפשרות של דעות נוספות, לא מחמת סובלנות חלשה שיש בהם, לא מחמת ספקנות הטבועה בה, אלא דווקא בגלל חווית האמת הגדולה שמתוכה הם זוכים לגלות את נטיפיה. השמים הם המהות והמחלוקת היא איך לגלות את השמים בארץ.
חז"ל מתארים את קרח המתעטף בטלית שכולה תכלת וטוען שאינה צריכה ציציות, השואל את משה מדוע בית מלא ספרים נזקק למזוזה. קרח רואה את דעתו ככוללת את כל האמת, אין היא רק ציצית אחת, אין היא רק גילוי של משהו הרחב יותר ממנה אלא כולה כנוסה בעצמה. השמים מתנמכים לגובה הארץ. הדעה מתיימרת להיות חזות האמת, להיות המהות של הכל. דעה זו מתיימרת להיות 'השמים' בעצמה, וממילא היא יוצרת פירוד עמוק בתוך בית ישראל. מסירות הנפש של החולקים על משה אינה מסירות נפש המעמידה חיים עליונים יותר, מרחב גדול יותר, אלא מסירות נפש של כאלה המשוכנעים שעמדתם היא חזות כל האמת, ולולי היא למה להם חיים.
קרבן התמיד מגלה פעמיים ביום את סוד הדבקות של כנסת ישראל ברבונו של עולם. מידת הדין העליונה מתלבשת ברחמים גדולים כשהיא מופיעה דרך כנסת ישראל. עם ישראל מצליחים לגלות איך גאות ד' העליונה, מידת הדין העליונה, החורגת מעבר לכל גבול של עולם, היא עצמה מאמינה בעולם ומתמלאת סבלנות גדולה ורחמים גדולים כדי לפתח את העולם, לשכללו ולקדמו. עצם התנועה כבר מגלה את עומק ההתאמה, והסבלנות היא מהותית לגילוי עמוק זה. הסבלנות היא עומק הענווה המתאימה את עצמה למקצב האלוקי המפעם במציאות. קרבן התמיד הוא המגלה את גובה, רוחב ועומק השמים, ומאפשר את גילויים בארץ קימעא קימעא, בצורה קבועה ותדירית. מתוך עומק זה נבנים גוונים רבים, מתוך עומק זה מתרבה השלום בעולם, לא מתוך טשטוש או חולשה, אלא מתוך המפגש החי של עולם המכיל בהתנוצצויותיו הרבות והשונות את עומק חפץ ד'.
כשקורח חולק על משה רבנו, הוא מפריד את עצמו ממהלך זה, ולכן 'אל תפן אל מנחתם', העונש הכבד כל כך של מחלוקת היא הופעה של מידת הדין העליונה שאינה מלובשת ברחמים, של הופעת מהות ללא האיכות המיוחדת של הסבלנות העמוקה השרויה בתוך עם ישראל. החולק הזה הינו בעל גאווה לאו דווקא בגלל מידותיו, אלא בגלל מהות ההצבה של דעתו.
ואף על פי כן, האהבה הגדולה של עם ישראל, מתגברת על הפירוד, אפילו של אלה החפצים לפרד. את האחדות הפנימית של עם ישראל אי אפשר להפריד, ואף אם בפועל אין הם חלק מקרבן התמיד, "לעתיד לבא הקב"ה עתיד להוציאן ועליהן אמרה חנה 'ד' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל'. " (שם יא'). באמת אין אפשרות למחלוקת, באמת הסבלנות היא כל כך גדולה עד שגם דעות של שקר ואנשי גאווה יתרוממו לעתיד לבא עת 'ברחמים רבים אקבצך'.