" 'והיה עקב' זה שאמר הכתוב 'למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני', יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שנתן תורה לישראל שיש בה תרי"ג מצות ויש בהן קלות וחמורות, ומפני שיש בהן מצות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן כלומר שהן קלות, לפיכך היה דוד מתירא מיום הדין ואומר רבש"ע איני מתירא מן מצות החמורות שבתורה שהן חמורות, ממה אני מתירא מן מצות הקלות שמא עברתי על אחת מהן אם עשיתי אם לא עשיתי מפני שהיתה קלה ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה, לכך אמר למה אירא בימי רע' וגו'." (מדרש תנחומא עקב א')

הפסוק 'והיה עקב תשמעון' הוא פסוק הבנוי מסיבה ומסובב, בעקבות מה שתשמעון אל החוקים והמשפטים ושמרתם ועשיתם אותם, 'ושמר ד' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך'. יש ברית ויש חסד שאינם תולדה של שמירת המצוות, הברית והחסד אינם התוצאה של השמיעה והשמירה. השמיעה, השמירה והעשייה של המצוות גורמת לשמירת הברית והחסד.

חז"ל לכאורה הוציאו את המילה 'עקב' מפשוטה, וקראו את הפסוק כתיאור מצב – והיה כשתשמעון אל ה'עקב', אל אותה חטיבת מצוות הנקראת 'עקב' היות ואנשים משליכים אותה אל העקב, ואז המשך הפסוק מתפרש 'את המשפטים האלה', את במובן של עם, כלומר תשמרו את המשפטים המתגלים בהגיונו של האדם עם מצוות העקב, אז הקב"ה ישמור את הברית והחסד. מה גורם לאדם להשליך מצוות קטנות דווקא אל העקב? מדברי דוד נראה שאין הוא מזלזל במצוות אלה, אלא שיש בהן תכונה עצמית הגורמת לאדם להשליכן אל העקב. תכונה זו מתבטאת בקלותה של המצווה, כלומר בערך הקל שאנו מייחסים אל המצוה.

כשאדם עומד לפני משהו חמור, הוא מרכז את כל כוחותיו, הוא דרוך, הכרתו עובדת במלוא כוחה. דריכות זו יוצרת מצב בו כל ערפל מתבהר. לאדם כזה ברורה מטרתו, משימתו, מגמתו, והוא מסוגל לקשור את כל החיים אל מגמה זו. אבל מצב כזה אינו טבעי, הוא אינו מאפשר להצמיח אומר טבעי של החיים עצמם. החידוש של המצוות הקלות הן היכולת ליצור מרכז לחיים, לא מחמת איזה ציווי חיצוני, אלא מרכז ההולך וצומח מאליו. החידוש של המצוות הקלות הן שהאדם, גם כשאינו דרוך, מוצא בתוכו את הכח לשמור את המצוות. דעתו של אדם היא הכח המרכז את החיים, המאפשר לפעול בצורה חיה ושלמה עם כל כוחות החיים. אדם ללא דעת הוא אדם שיש לו כוחות חיים מפוזרים, ואין הוא מסוגל ליצור מרכז המאחד את כל החיים, שלכן נוצרים אצלו ערפל ואי בהירות, מה שלא מאפשר לתכונת השמיעה להופיע. תכונת השמיעה של האדם היא התכונה המגלה את ההקשר של כל הכוחות של האדם.

החידוש של המצוות הקלות הוא ביכולתו של האדם להיות במנוחה וגם לפעול; להיות טבעי לחלוטין ועדיין לשמוע, אז השמיעה עצמה מתפתחת יותר, נהיית שמיעה לא רק של כח ההכרה באדם, אלא היא מקיפה כל כוחות החיים. זוהי הדעת שלעתיד לבא 'אמר הקדוש ברוך הוא: בעוה"ז על ידי יצר הרע היו למדין ומשתכחין, אבל לעוה"ב אני עוקר יצר הרע מכם, ואינכם משתכחים, שנאמר: 'והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר', ולא עוד אלא שאינכם צריכים לאדם שילמדם, שנאמר: 'ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם', וכן יהי רצון ונאמר אמן.' (תנחומא שם יא'). הדעת השלמה מופיעה מתוכנו עד שאיננו נזקקים למלמד חיצוני. היום אנו זקוקים למלמד חיצוני, כי איננו נמצאים במצב בו הדעת התפשטה על כל החיים. אך בעומקה של הברית האלוקית עמנו, ברית היוצרת חסד גדול בעולם, נמצאת התביעה לטבע של יושר. באמת אין שכחה לפני כיסא כבודו "וַתֹּ֥אמֶר צִיּ֖וֹן עֲזָבַ֣נִי ד' וַד' שְׁכֵחָֽנִי: הֲתִשְׁכַּ֤ח אִשָּׁה֙ עוּלָ֔הּ מֵרַחֵ֖ם בֶּן־בִּטְנָ֑הּ גַּם־אֵ֣לֶּה תִשְׁכַּ֔חְנָה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א אֶשְׁכָּחֵֽךְ:". היכולת לגלות ברית זו לפעמים נסתרת, ואז מופיע חורבן נורא, אך חורבן זה מתחיל מהתביעה לדעת אלוקים, לאותו טבע המכשיר את היכולת ל'עקב תשמעון'. עומק הברית הוא עומק התפיסה של מהו עקב, אין כאן סיבה ותוצאה אלא הוויית חיים, הווית טבע אותה קנינו במתן תורה, ואותה הוויה ממשיכה לפעם בנו גם אחרי חטא העגל 'גם אלה תשכחנה – זה מעשה העגל', ועל גבי זה מופיעה ההבטחה 'ואנכי לא אשכחך'.

ההתכוננות ליום הדין שהתחילה בט"ו באב, היא התכוננות שחפצה לתקן את חורבן בית המקדש על ידי קניין הדעת, על ידי פיתוח החושים העדינים של טבע הטוב הטבוע בנו, של טבע הדבקות המתגלה בברית ובחסד, ומתוכה מתפתחת השמיעה, שמיעת קול השופר המגלה את עומק החסד שביום הדין, וחסד זה מחדש בנו כוחות של בניין ויצירה עד לשמחת בנין שלם.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן