"זה שאמר הכתוב 'לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה.' מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה? רבנן אמרי הנמלה הזו שלשה בתים יש לה ואינה כונסת בעליון מפני הדלף, ולא בתחתון מפני הטינה (=הבוץ), אלא באמצעי. ואינה חיה אלא ששה חדשים… וכל מאכלה אינה אלא חיטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצא חטין ושעורין ועדשים. אמר רבי תנחומא: וכל חיה אינה אלא חיטה ומחצה והיא כונסת את אלו, ולמה היא עושה כן? שאמרה: שמא יגזור עלי הקדוש ברוך הוא חיים ויהיה לי מוכן לאכול… לפיכך אמר שלמה לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אף אתם התקינו לכם מצות מן העולם הזה לעולם הבא. ומהו ראה דרכיה וחכם? רבנן אמרי ראה דרך ארץ שיש בה שבורחת מן הגזל. אמר רבי שמעון בן חלפתא מעשה: בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה, באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה – ראה חכמה שיש בה, וכל השבח הזה שיש בה שלא למדה מבריה ולא שופט ולא שוטר יש לה שנאמר 'אשר אין לה קצין שוטר ומושל' אתם שמניתי לכם שופטים ושוטרים, על אחת כמה וכמה שתשמעו להן, הוי שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך." (דברים רבה ה' ב')
- זריזות כתכונת נפש
אנחנו רגילים לחשוב על זריזות כמידה היוצרת מהירות ונמרצות בכדי להשיג מטרה מבוקשת, אך גם אדם החותר להגיע במהירות למחוז חפצו יכול להיות עצלן. הזריזות היא תכונת נפש. הנמלה אוגרת כי זו תכונתה, לאגור ולאגור כל מה שהיא מוצאת. היא משתחררת מהקיומיות במובן של אגירה באופן פונקציונאלי, כך וכך חיטים לקן. הנמלה אוגרת הרבה מעבר למה שהיא צריכה. רבי תנחומא מלמדנו שיסוד הזריזות של הנמלה הוא אמונה – אולי הקב"ה ייתן לי חיים. לנו הקב"ה נותן חיים, חיים עד העולם, חיים בעולם הזה והמשך חיים בעולם הבא, ולכן האדם נתבע להוסיף טוב כל חייו. הזריזות מגלה את קשר האמונה של האדם אל מה שלמעלה מחייו הפרטיים. הזריזות היא היכולת להתגבר על מגבלות הזמן, על מגבלות המקום, על הכוחות החומריים המצרים כל כך את מרחבי הנפש של האדם. האדם הזריז הוא האדם הפועל על פי קנה המידה של האמונה הפנימית שלו במציאות שהיא באמת בלתי מוגבלת.
- זריזות ומוסר
זריזות זו מובילה לתכונה נוספת של הנמלה, 'ראה דרכיה וחכם', טבעיות של מוסריות, זהירות מגזל. כך גם נתבע האדם שהמוסר שלנו ינבע מטבעיותנו. אך חז"ל לא אומרים כך, הם מוסיפים – לנמלה אין קצין והיא מוסרית, ולכם יש שופטים, על אחת כמה וכמה. אבל לכאורה קל וחומר זה אינו מדויק. אם יש שופטים ושוטרים זה אומר לכאורה שאנו נזקקים לעזרים מבחוץ כדי ללמדנו מוסר. אדרבה, מציאות השופטים והשוטרים מלמדת אותנו שהמוסר אינו טבעי לנו, ואנו נזקקים לעזרים חיצוניים ללמדנו את דרכי הטוב והיושר.
חז"ל בעומק התבוננותם מלמדים אותנו ראיה חדשה על מוסד המשפט. את הזריזות שלנו קשה לקנות, כי אין היא בנויה מתוך חיי העולם הזה, אלא מתוך קשר האמונה שלנו בעולם הבא. הדבקות שלנו ברבונו של עולם יוצר קנה מידה אחר על העולם, נקודת המוצא שלנו היא תחיית המתים – אמון בגוף מתוך מה שהוא הבעה של מרחבים גדולים כל כך, שאין העולם הזה כשלעצמו כדאי לו. החיים הגדולים האלה יוצרים אצלנו זריזות הבוקעת ועולה מבעד לעצלנות. כשהאדם בנוי כולו על חיי העולם הזה, הוא מציב לעצמו מטרות ברות השגה וכלפיהם הוא מתאמץ. שלמה המלך מלמד אותנו שעצלן – אי אפשר לחנכו להשגת מטרות קרובות, העצלן בפנימיותו תובע עולם משוכלל יותר, הבעה בחיים של קשר אל העולם הבא. תכונת נפש כזו מתגלה בצורה מזערית אצל הנמלה. קשר עלום זה יוצר מצב בו הטבעיות של המוסר צריכה להיות גם היא בנויה על ממדים רחבים יותר, ומכאן מגיעים משפטי התורה. עם ישראל מוזהר לתבוע מפנימיותו את המשפט 'שופטים ושוטרים תתן לך', אתה צריך ליתן את השופטים, אך השופטים מביעים רוח גדולה, הופעת צדק מתוך זריזות, הבעה במילים ובחיים של תוכן האמונה והזריזות. כשעם ישראל יורד ממדרגתו, מפסיקים לדון, משרבו רוצחים פסקו לדון דיני נפשות, כי השופטים הם גילוי של רוח גדולה. אין המשפט בא לפתור בעיות, אין הוא בא להתמודד עם ריבוי של רוע, אלא להוסיף טוב בעולם, לתת מילים ומחשבות לכל אותו רגש טבעי מוסרי, ובכך להרחיבו ולהעלותו לחיי עולם. בראש השנה מופיע 'המלך המשפט' ותובע מאיתנו להרים את חיי העולם הזה לחיי העולם הבא, לקשור את החיים כולם למדרגות עליונות ולתבוע אמון בגוף, וממילא את תחיית המתים 'מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו לחיים ברחמים'.
שבת שלום