עולם הרוח וההכרעה המעשית – לפרשת יתרו

"ולמה לא נתנה התורה כשיצאו ממצרים, לא כך אמר למשה 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה'? אמר רבי יהודה בר שלום משל לבן מלכים שעמד מחוליו. אמר אביו נמתין לו שלשה חדשים עד שתשוב נפשו מן החולי ואחרי כן אוליכנו לבית הרב ללמוד תורה, אף כך כשיצאו ישראל ממצרים היו בהן בעלי מומין מן השעבוד, אמר הקדוש ברוך הוא אמתין להן עד שיתרפאו ואחרי כן אתן להם את התורה." (מדרש תנחומא יתרו י') "כשיצאו ישראל ממצרים היו בהן בעלי מומין מעבודת פרך שהיו עושין בטיט ובלבנים והיתה האבן נופלת עליו מן הבנין ושוברת ידו וקוטעה את רגלו, אמר הקדוש ברוך הוא אינו דין שאתן את תורתי לבעלי מומין, מה עשה רמז למלאכי השרת וירדו ורפאו אותן, ומנין שלא היה בהן סומין שנאמר וכל העם רואים את הקולות, ומנין שלא היו בהן חרשין שאמרו נשמע, ומנין שלא היו בהן גדמין שאמרו נעשה, ומנין שלא היה בהן חגרין דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר." (שם ח')

המדרש מדגיש את התורה כמופיעה מתוך בריאות החיים, מתוך יחס עמוק לכל גילויי הבשר ולא רק הרוח. עם כל כמה שהמכוון של כל יציאת מצרים הוא 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה', מחכה הקב"ה עד שתשוב הנפש מן החולי. את כל בעלי המומים הוא מרפא כדי שנבוא עם כל מלוא החיים ורק מתוכם נוכל לקבל תורת חיים. ראיה זו היתה אמורה להוביל אותנו ליחס של כבוד והערכה לטבע, ליופי, ולכל אשר לחיים, אך חז"ל מלמדים אותנו במסכת תענית (ז.) שתורה נקנית דווקא בכלי מכוער, כשם שהיין נשמר בכלי חרס דווקא ולא בכלי זהב, ואפילו תלמידי חכמים יפים היו יכולים ללמוד יותר לו היו מכוערים. לכאורה היינו מצפים מהתורה שתתבע יופי. אנו לומדים מסכת אבות ונתקלים במשנה בפרק ג': "רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו:" ומאליה מתעוררת הפליאה כיצד אנו בונים את התורה בניגוד ליופי?

יש כאן שתי סוגיות נפרדות הנפגשות בקצותיהן – מהו יופי ומה היחס בין עולם רוחני לעולם המעשי. כשאנחנו לומדים כל דבר מדברי תורה עלינו להבין במדויק את בחינתו, מהיכן הוא נובע, האם הוא בא להביע את העולם הרוחני או את ההדרכה המעשית. יש פירוש ידוע למשנה שמי שרואה הפסקה במשנתו במה שהוא מתפעל מהיופי הוא זה אשר מתחייב בנפשו, אבל פשוטה של משנה אינו כזה, מי שמפסיק בפועל הוא דווקא זה המתחייב בנפשו.  פירושים אלה להיכן הם מכוונים? כשאנחנו מעמיקים יותר – ננסה לצייר לנו מי המכותב של המשנה, אל מי המשנה פונה? המשנה מדברת על אדם שיש לו יחס עמוק לטבע, שבפנים הוא מתפעל מהדר העולם, שבתוכו יש גישה ליופי, ועם כל זה הוא נתבע לא להפסיק ממשנתו. מדוע?

היופי היווני, הרומאי הוא יופי של חול הבוחן רק את הגלוי הנראה לפניו. האסתטיקה מנסה ליצור הרמוניה נראית בין החלקים השונים. אידיאל היופי הוא נראה, נתפס כביטוי של מה שישנו. שונה ממנו הוא היופי שבצמיחה, הוא מגלה את היופי לא רק מתוך מה שיש אלא מתוך מה שעתיד להיות. המהלך בדרך, הקונה את סגולת ההתהלכות של אברהם אבינו בארץ, של 'לכו בנים שמעו לי יראת ד' אלמדכם', מסוגל לראות יופי אחר. בת הקיסר הפונה לרבי יהושע, אינה רואה את התורה שבו אלא את החכמה "חכמה מפוארת בכלי מכוער". החכמה היוונית היא חכמה המנסה לסדר את מה שנראה, לארגן ולהפוך את העולם לבעל יופי שכלי. התורה לעומתה יוצרת תנועה של התעלות והליכה. כך גם היופי האמיתי. בת הקיסר מחפשת יופי נראה, יופי שבפועל, אין היא מסוגלת לראות את 'חכמת אדם תאיר פניו'. שלמותו של היופי מתגלה מתוך הקשבה עמוקה, "וכל העם רואים את הקולות", רק מתוך התאחדות של השמיעה עם הראיה נחשפת תנועה של יופי עמוק, שיופיו מתעמק מתוך סתר המדרגה. הביקורת של חז"ל היא על ההסתפקות ביופי הנראה, המסגל את האדם להקשיב רק לחכמה ולא לתורה, לחפש את האסתטיקה ולא לראותה כקצה הגילוי של 'אמת ויציב ונכון וקיים וישר ואהוב וחביב ונחמד ונעים… ויפה'. יופי של תנועה הוא יופי של צמיחה, צמיחה המתבטאת בניר ובאילן.

יופיו של ניר ויופיו של אילן מקבל את מלוא משמעותו רק מתוך הארת הנשמה בגוף הזה. הצמיחה היא עיוורת, ולכן היא זמנית וחולפת, בימי ניסן אנו מברכים על האילנות המלבלבים, ובימי הסתיו אנו מטיילים בינות לעלי השלכת המותירים עצים ערומים, מייחלים. צמיחה שאינה נדעכת מופיעה בהליכה הקבועה בדרכי ד', ולכן דווקא מתוך היחס העמוק אל הטבע, מתוך התביעה העמוקה ליופי של חיים, לתנועה מתמדת הקוראת תגר כנגד כל פסל וכל תמונה, נתבע הלומד לא להפסיק ממשנתו. דווקא בגלל האורגניות הרוחנית שבה אין הפסקה בין התורה ליופי, נתבעת הכרעה מעשית של אי הפסקה מהמשנה. אם לומדים את המשנה וחושבים שיש בה אמירה רוחנית, קריאה ליחס של בוז לטבע, של העצמה של רוח במנוגד לגוף, יש כאן החמצה. אך גם אם אנחנו בורחים אל הרומנטיקה וגורסים כי מי שרואה בזה הפסקה ממשנתו הוא המתחייב בנפשו, מטשטשים אמירה רוחנית זו וגוזרים ממנה את המסקנות המעשיות כאילו עלינו להפסיק בפועל מהלימוד, אנחנו יוצרים נתק בין הנשמה לגוף. כאן דרושה ההבחנה החדה שבין עולם רוחני למעשי – דווקא בגלל שברוח אנו רואים את האחדות, את זה שבאמת אין הפסקה בין התורה ליופי הצמיחה, אנחנו גוזרים הדרכה מעשית שאסור להפסיק ממשנתנו בפועל, כי אם אתה מפסיק, אתה מוציא את הנשמה מהגוף. התורה היא נשמת היופי, ובלעדיה הצמיחה הופכת להיות ניצוץ הנדלק ונכבה.

הנשמה מחיה את הגוף, הנשמה מחיה אבל רק אם נותנים לה מקום רחב יותר, מקיף יותר ועמוק יותר. ההכרעה המעשית באה כתוצאה מאותה תפיסה של יופי מתפתח הנובע מיחס עמוק שבין נגלה, מעשה, גוף –  לנסתר, רוח ונשמה. בקבלת התורה מופיעים החיים בשלמותם ללא שום מום, ולאורך כל ההיסטוריה אנו מתקנים את כל המומים ומתאימים אותם אל אותו יופי פנימי של 'אישה יראת ד' היא תתהלל'.

השארת תגובה