גאולת ישראל לפרשת דברים

"  'אלה הדברים' יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא יתברך ויתעלה זכרו שכל הנסים שעשה לישראל במדבר כך עתיד לעשות להם בציון, במדבר כתיב 'אלה הדברים' ובציון כתיב 'אשים מחשך לפניך לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים'; במדבר כתיב 'וכל העם רואים את הקולות', ובציון כתיב  'קול ששון וקול שמחה'; במדבר 'ארץ רעשה אף שמים נטפו' ובציון 'אני מרעיש את השמים ואת הארץ'; במדבר 'וד' הולך לפניהם יומם' ובציון 'כי הולך לפניכם ד' ומאספכם'; במדבר 'כי ישוב ה' לשוש עליך' ובציון 'וגלתי בירושלים וששתי בעמי'. 'ישושום מדבר וציה' מה ראה ישעיה לומר כך? אלא לפי שכשעברו ישראל את התורה עמד הושע ואמר 'ושמתיה כמדבר ושתיה כארץ ציה'  לפיכך אמר ישעיה 'ישושום מדבר וציה' וכל נחמות שאמר ישעיה 'ישושום מדבר'.. כפלים הם לפי ש'לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאתיה' לפיכך נחומיה בלשון כפלים, 'נחמו נחמו עמי', 'אנכי אנכי הוא מנחמכם' 'עורי עורי' 'שוש אשיש' 'פרוח תפרח ותגל'. דבר אחר 'ישושום מדבר וציה' מפני מה כתיב כך? ללמדך שבשעה שהקב"ה מגלה שכינתו על ישראל אינו נגלה עליהם כאחת מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כלם. ראה מה כתיב 'מעולם לא שמעו לא האזינו עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו'… אלא מה הקדוש ברוך הוא עושה מתגלה להם קמעא קמעא בתחילה משיש את המדבר שנאמר 'ישושום מדבר וציה' ואח"כ 'תגל ערבה ותפרח כחבצלת', ואחרי כן 'פרוח תפרח', ואחרי כן 'כבוד הלבנון נתן לה', ואח"כ 'המה יראו כבוד ד' הדר אלוקינו', לפיכך אמר דוד 'כי בנה ד' ציון נראה בכבודו', ואומר 'כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון', ואומר 'ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו' " (מדרש תנחומא דברים א')

אחרי ארבעים שנה במדבר מקבלת התורה פנים חדשות, פנים של ארץ ישראל. "אלה הדברים אשר דיבר משה". משנה תורה אינו רק חזרה על התורה, אלא חזרה המגלה בתורה פנים חדשות, מכוחה של ארץ ישראל. ההכנה לכניסה לארץ יוצרת ביאור חדש בתורה, "הואיל משה באר את התורה הזאת". משה רבינו שלפני ארבעים שנה היה כבד פה וכבד לשון עתה הוא מדבר מכח עצמו ושכינה מדברת מתוך גרונו. היכולת לומר אלה הדברים, כמורה באצבע וחושף דברים חדשים נקנתה מכח המדבר, מכח כל אותם מקומות שעברנו במדבר, כל אותם מקומות וכל אותם קשיים ונסיונות "במדבר בערבה מול סוף ולבן ותופל וחצרות ודי זהב'. והנה אנו עומדים על סיפה של ארץ ישראל ולא רק מצוות חדשות מתפרשות בספר, אלא אהבה וחיבה ודבקות, אמונה גדולה של שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד, וחיבה יתירה שד' אלוקינו מחבב אותנו 'ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלוקינו בכל קראינו אליו'. החיבה הזו שהיתה מסותרת במדבר, אך התגלתה בחיים, בהשגחה הגלויה, בדאגה לאוכל ולמים, בענני הכבוד, ובארון שהיה מיישר לפנינו את הדרך, מתפרצת עכשיו, ערב הכניסה לארץ בדיבור, בהבעה גלויה הניתנת להבנה ותפיסה.

בכל הגלות במדבר העמים האהבה נסתרת, היא מתגלה בהשגחה העליונה, בהנחיה להביא אותנו מחדש אל ארץ ישראל. וכשמגיעה הגאולה אנו מתבוננים אחור אל עבר החושך הגדול ורואים כיצד נבנה האור הגדול דווקא מתוך החושך. כל מה שהיה במדבר עתיד הקב"ה לעשות לנו, אבל הנס הגדול ביותר הוא 'אלה הדברים', הוא היכולת להתבונן ולראות, 'כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון'. היכולת להבין פירושה להיות שותף במעשה ד', לפעול מתוך בחירה, מתוך חופש, מתוך זהות עמוקה עם מעשה ד'. משה רבינו מכין אותנו לארץ על ידי התוודעות למשמעות של כל ימי המדבר, ולעתיד לבא הקב"ה בעצמו יראנו את הנפלאות, יביא אותם לראיה ולהבנה שלנו ואנו עצמנו נוכל  לומר ולהמשיך את אותו קו דק ועדין שהתגלה בציפיית הגאולה שלנו אל תוך החיים, 'ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו'.

לקינו בכפליים, לא רק שנענשנו, לא רק שגלינו מארצנו, אלא שנלקחה מאיתנו גם ההשגה, גם תחושת השייכות לרבש"ע, 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא', סתר בתוך סתר, ולכן הנחמה היא כפולה: 'על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון' – הנחמה המתגלה במעשה, בעליה על הר גבוה ובהתגברות על כל הרע, 'צדיקים נדמה להם יצר הרע כהר'. אבל זה לא מספיק 'הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים', עיקרה של הגאולה הוא ההבנה, רוממות ההכרה ומתוכה הדיבור המחודש, ריבוי הדיבור שבגלות התבטא בכבדות פה ולשון, עכשיו הוא מופיע בכח ובעוז. ודווקא בגלל זה הגאולה מופיעה קימעא קימעא, להתאים את יכולת ההכרה שלנו לגודל החיים.

בשבת שבתוך תשעת הימים מתגלה עומק האור הטמון בחושך, 'אוהבי ד' המחכים בבנין אריאל ביום השבת קודש שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל', מעומק הקשר לתורה נבנות עיניים מלאות אמונה, הרואות שועל היוצא מבית קדשי הקדשים ועם קריעת הבגדים מתעורר הלב לשחוק 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה'.

שבת שלום

השארת תגובה