אהבת ישראל – לפרשת תזריע מצורע ויום העצמאות

"דבר אחר 'אדם כי יהיה בעור בשרו' למה אינו אומר 'דבר אל בני ישראל' כמו שכתב בכל הפרשיות כלם אלא 'אדם כי יהיה'? זה שאמר הכתוב 'כי לא אל חפץ רשע אתה' וגו' לפי שהפסוק אומר 'עצתי תקום וכל חפצי אעשה', מי ששומע הפסוק הזה אומר שמא עוות הדין יש למעלה? אמר רבי תנחומא מהו 'וכל חפצי אעשה' שאין חפץ לחייב שום בריה שנאמר: 'כי לא אחפוץ במות המת' 'הוי כי לא אל חפץ רשע אתה'…" (מדרש תנחומא תזריע ז')

המדרש עומד על הבדל בניסוח פרשיות טומאת הצרעת לבין שאר הפרשיות. פרשה זו ממוענת אל האדם ולכאורה לא אל כל ישראל, התורה כותבת "וידבר ד' אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים". מדוע אין שם ישראל מוזכר בפרשה זו, והלא פרשת נגעים היא פרשה המיועדת לישראל דווקא ולא לאומות העולם? הקב"ה הוא "לא אל חפץ רשע", אין הוא חפץ להרשיע אלא רק להיטיב, וחפץ הטבה זה מעלים את המום הנורא של הצרעת ואינו מייחס אותו חלילה לכלל ישראל אלא לאדם הפרטי.

נגע הצרעת הוא נגע המגלה פירוד המתהווה חלילה בכנסת ישראל. אדם המדבר לשון הרע הוא אדם המתבונן על חברו רק בצדו הגלוי, בזה עצמו הוא מנסה לנתק את חברו מהיותו המשך אורגני של הטוב המתגלה בעם ישראל. לפעמים יכול בעל לשון הרע לנמק את מעשיו בתועלת הגדולה הצומחת מהפרדתו של אדם זה או אחר מכל כלל ישראל, ובזה עצמו הוא מנסה לכרות את חבל הצלתו של הנידון. כדי להעלות אדם צריך להרבות באהבה, להרבות בחיבה, להרבות באמון, לגלות איך הוא, עם כל מצבו המסובך, ממשיך עדיין להיות איבר של ישראל קדושים, כיצד הוא עצמו ממשיך לקבל חיות מהיותו חלק מעם, וחיות זו מסוגלת לרומם אותו.

אבל אף על המצורע עצמו מרחם הקב"ה, אין הוא חפץ במות המת, אין הוא חפץ בהוצאה אל הפועל של המוות השרוי ברשעים הקרויים אף בחייהם מתים. חפצו של הקב"ה הוא הגברת הטוב, ולכן אין פרשה זו נכתבת אל כל ישראל. עם אינו יכול להיות בנוי אם יש בתוכו מספרי לשון הרע, זהו ריקבון פנימי של המרקם הציבורי שלנו, אם חטא כזה מתרחש כבר כביכול אין 'כתובת', אין עם, אין ציבור, יש אוסף יחידים, "אדם כי יהיה…". פניה אלוקית זו מגלה כי באופן גלוי, בעל לשון הרע מנתק את עצמו מכלל ישראל, החץ אותו שלח לחברו, חזר אליו עצמו, והרי הוא 'אדם', בודד, משולח מחוץ למחנה, ו'טמא טמא יקרא'. אבל האופן הנסתר, בו אין הקב"ה מפנה את הפרשה לעם ישראל, גורם לבירור שאין החטא הזה פוגם בכלל ישראל, בנשמה הפנימית, וממילא גם אדם נופל זה ממשיך לקבל חיות מעצם היותו אדם, מ'אתם קרויים אדם', מהיותו איבר של כנסת ישראל, ולכן דווקא הוא מצווה להיות מובא אל אהרן ובניו, אהרן אוהב השלום ורודף השלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, והוא המגלה את החיבה המתגברת על הכל. טומאת הצרעת מרכזת את כל החלחול הפנימי של הריקבון ומוציאה אותו החוצה. היכולת לפלוט החוצה את הריקבון הפנימי סוללת את הדרך לטהרה, חושפת את גילוי הפנים החבוי מעבר לאותה טומאה המתגלה ברובד החיצוני של הגוף, 'בעור בשרו'. ולכן דווקא הופעת הצרעת מלמדת שאפילו במצבים מסובכים מאד ניתן לתקן וניתן לעלות ולהעלות את הכל.

כשיצאנו לגלות נתעלם מאיתנו המרקם הבריא של עם. לכן בעל לשון הרע אינו מצטרע בגלות, אין לו את היכולת להוציא ממנו את הריקבון, אין מסביבו עם היכול להעלות אותו ולתקן אותו. כשאנו מתחילים לשוב לארץ, מתעורר החפץ חיים לכתוב ספר הלכה בנושא של שמירת הלשון, כי אי אפשר להעלות לארץ מעשה כזה. כשחוזר עם ישראל להתרקם ולהופיע, הרי שחטא לשון הרע חוזר להתגלות כחמור ביותר, כחטא המנסה לפגום באותה רקמה עדינה של עם ההולכת ומתהווה, ואנו נקראים להיות עם עין טובה, להידבק במידותיו של אהרן הכהן, לאהוב שלום ולרדוף שלום, לאהוב אף את האנשים שאין לנו מה לומר עליהם יותר מאשר שהן 'בריות', אבל הן ברואיו של הקב"ה, ועלינו להעמיק ולראות את חפץ ד' המופיע בהן ודרכן. ככל שעם ישראל מתקדם בהיותו עם, כך יש יותר יכולת לפלוט החוצה את תכונת הרשעה שבמסתרים ולתקן אותה. עצם היותנו עם כבר מתקן, כבר מרומם. ולכן יום העצמאות הוא יום המסוגל להשפעת הקדושה הטמונה בכלל ישראל, לתקן ולהעלות את הכל, להוציא אל מחוץ לנו כל נטיית רשע, ולגלות בתוכנו ובתוך כל אחד ואחת מישראל את הטוב, את הקודש, את היופי ואת האמת. בעין טובה זו על עצמנו ועל כל ישראל אנו נעשים שותפים במעשה ד', שחפץ להיטיב ולהעלות הכל, וזוכים להיכנס אל הקודש פנימה, אל יום העצמאות, אל יום הופעתו של עם, הופעת חפץ הטוב המוחלט בעולם כולו.

השארת תגובה