שירת הגאות, הענווה והתשובה – לפרשת בשלח

"כי גאה גאה – גאוני (הקב"ה 'הגאה' אותי) וגאיתיו. גאוני במצרים 'בני בכורי ישראל',  גאיתיו במצרים 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג', גאוני על הים 'ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה' וגו', גאיתיו על הים 'אשירה לד', כי גאה גאה בעולם הזה ועתיד להתגאות לעולם הבא שנאמר 'כי יום לד' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל, ועל כל ארזי הלבנון הרמים והנשאים ועל כל אלוני הבשן, ועל כל ההרים הרמים וגו' ועל כל מגדל גבוה, ועל כל חומה בצורה, ועל כל אניות תרשיש ועל כל שכיות החמדה, ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא והאלילים כליל יחלוף." (מדרש תנחומא בשלח ה')

שירת הים מתחילה בתואר מיוחד לקב"ה, תואר שלכאורה אינו שייך באופן ישיר לנס שאירע. 'אשירה לד' כי גאה גאה'. סיבת הצורך בשירה היא 'כי גאה גאה', אופן גילוי אותה גאווה, גאון וגאות היא על ידי מה ש'סוס ורוכבו רמה בים'. מידת הגאווה הנתפסת אצלנו כשורש של שלילה, כמקור למידות הרעות, הופך להיות שבח כשאנו מתארים את הקב"ה, ושבח זה מופיע בכפל, "כי גאה גאה". המדרש מסביר את כפל הגאות, שהקב"ה עשה אותנו גאים "כי גאה גאה- גאוני" ולכן "גאיתיו". חז"ל רואים שלושה שלבי גאות – האחת במצרים, 'בני בכורי ישראל', גאווה זו שהקב"ה 'מגאה' אותנו יוצרת שירה שאיננו יודעים את תוכנה; גאווה בים סוף המתבטאת בהבדל שבין מחנה ישראל למחנה של מצרים, וגאווה זו יוצרת את שירת הים, ולבסוף גאווה של העתיד לבוא, גאווה של 'ונשגב ד' לבדו ביום ההוא', שם מבטיחים אנו לומר שיר חדש על גאולתנו ופדות נפשנו', אבל איננו יודעים מהו שיר זה. רק שירת הים נתפרשה כולה, פסוק אחר פסוק, ומביעה היא את גאות ד'.

הביטוי גאווה נפגש עם גאות הים. הים איננו מסוגל להכיל את מימיו ולכן הם מתפרצים וחורגים מגבולם. הבריאה מצומצמת בעיניו של בעל הגאווה, וככל שעצמיותו לבדה נוכחת בצורה בלעדית כך המציאות הסובבת את בעל הגאווה מאבדת את חשיבותה וערכה. בעל גאווה איבד את מקומו, בעל גאווה מאבד את ההקשר בתוכו הוא פועל, בעל גאווה איבד את הפרופורציות הנכונות של המציאות וממילא איבד את ערכם של כל הדברים, ולבסוף גם את ערכו שלו. אכן הקב"ה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. הפגישה שלנו עם הקב"ה היא פגישה עם מרחב שכל העולם כולו קמיה כלא חשיב, ורק מפגש כזה מסוגל ליצור את הערך האמיתי של המציאות. ככל שמתגלה העצמיות יותר, כך הגאווה מתגברת, כך חוסר הרלוונטיות של העולם לנסות לאמוד, להכיל, להביע את המרחבים האלוקיים הולך ומתברר.

העיניים של בעל הגאווה הם עיניים מלאות דמיון וכזב. אך כשאנו נפגשים עם שורש מלכות ד' בעולם אנו נפגשים עם האמת המתעלה מעל כל דמיון, 'ד' מלך גאות לבש'. הגאות היא הלבוש של התביעה מהמציאות להתרחב הרבה יותר מכפי כוחה. ו'על ישראל גאוותו ועוזו בשחקים'. הקב"ה מגלה גאוותו דרכנו, 'כי גאה גאה'. בתוכנו נמצא צמאון כזה החודר מן העולם ועד העולם ומעבר לכל עולם ולכל מצוי. השתחררנו מכבלי מצרים, מאותם כבלים הרואים את העולם כנקודת המוצא ההכרחית לכל דיון, לכל מבט, ונקראנו בשם 'בני בכורי ישראל'. אך עודנו בפועל במצרים, עוד פרעה מלוה אותנו עד ים סוף. לכן השירה חשאית, אין לה קול ואין לה מילים. רק אחרי שנשתחרר נשוב לליל הסדר ויתברר השיר של ליל התקדש חג. אך בעומדנו על ים סוף אנו מסוגלים לשיר. השירה היא אותה תכונה של התרחבות, של היכולת 'להגאות' את המציאות כולה. המפגש עם הגאון האלוקי המתגלה דרך הגאות שלנו, המפגש עם הצמאון הגדול ששמים וארץ לא יכילו, עם מקומו של עולם העומד למעלה למעלה מכל מקום, שם ותואר, יוצר את ממד השירה.

במצרים נזקקנו לגאולה. המוקד של המכות היה 'שלח את עמי'. בים סוף אחרי שחצינו את הים, היה מצב בו הקב"ה עושה דין ברשעים מצד עצמם, 'סוס ורכבו רמה בים'. שם מתגלה השירה, שם יש מילים לשירה, שם השירה מתגלה מתוך חרות מוחלטת, מתוך מפגש עם מעשי ד' ולא מצד שום תועלת לאומית. שם מתברר שהצמאון שלנו של קרבת אלוקים הוא מלא ענווה, הוא שם את מעיינו באלוקות, ומתוכה נמשכים לנו חיים ושירה. אותה עצמיות מתגלה בשיאה לעתיד לבוא, 'ונשגב ד' לבדו ביום ההוא', עד שאין פער בינינו לבינו, והבריאה כולה אומרת שיר חדש, ללא מילים, על עצמיותנו בקודש, על גאולתנו ופדות נפשנו.

תיקון הכבוד האמיתי בשובבי"ם הוא ההתמלאות בענווה, שמתוכה אנו שואבים חיים חדשים, מתמלאים צמאון רחב מעבר לכל יכולת הכלה, ונבראים מחדש באותיות של שירה חדשה אותה שבחו גאולים.

השארת תגובה