"…אמר רבי יהושע בן לוי: בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם, מידת בשר ודם – מכה באזמל ומרפא ברטייה, והקב"ה במה שהוא מכה הוא מרפא שנאמר 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך'.   יוסף לא נמכר אלא ע"י חלום שנאמר 'ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא לכו ונמכרנו' וגו', ולא מלך אלא ע"י חלום שנאמר 'ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם'." (מדרש תנחומא וישב ט')

בשני מסלולים מעביר אותנו המדרש בעת לומדנו את הפרשה, המסלול האחד הוא בירור החלום, המסלול השני הוא ההוצאה לפועל של העצה העמוקה של אותו צדיק, אברהם אבינו, 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם'. "…והיו חייבין לירד מכופתין (=כפותים) בקולרין, ולא עשה (הקב"ה) כך אלא חשב היאך להורידן בכבוד, והביא עלילה שיאהב יעקב ליוסף וישנאוהו אחיו וימכרוהו לישמעאלים ויורידוהו למצרים וירד יעקב ובניו בשבילו…".

החלומות הינם מדרגת המעבר אל הגלות. כשיעקב יוצא לגלות הוא חולם חלום, חלום ברור בו יש משל ונמשל, 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה…' זהו משל, 'והנה ד' ניצב עליו' זהו מראה נבואה, נמשל. יוסף חולם משל, אבל משל שכולם מבינים. שרי פרעה חולמים חלום, כשהחלום עצמו אינו ברור, אבל חז"ל מוסיפים שכל אחד חלם את פתרון חלומו של חברו. פרעה, בפרשה הבאה, חולם חלום שכל כולו משל, כל כולו לא בהיר, נבוכדנצר בתחילת גלות בבל חולם חלום שאף את המשל הוא שולח 'ותתפעם רוחו'.

ככל שיורדים עמוק יותר לגלות, כך החלומות נהיים מעורפלים יותר, עד שמגיע זמן שאיננו זוכרים שאנו חולמים, ורק 'בשוב ד' שיבת ציון היינו כחולמים', בשוב ד' שיבת ציון, רק אז נגלה למפרע שחלמנו גם בעת לא זכרנו שאנו חולמים. החלום נובע מהצפה של כל החלקים העמוקים של האישיות שלנו, חלקים הסמויים מעין בעת הערות. כדי לחלום, על המחשבה להשתחרר מהחיבור המוחלט אל החיים הגלויים. קנה המידה של החלום אינו בנוי על קנה המידה ההגיוני הרגיל אלא על מפגש חופשי עם תוכן עליון יותר מהחיים הגלויים הנעוצים בהווה. גם כשאנו מצליחים לצייר לנו עתיד, הרי העתיד הוא סוג של המשך של ההווה, ולכן יש בו משהו מוגבל. כשהחיים בריאים, יש אמון בחיים עצמם, חיים אנו בתוך ההווה את כל גודל העתיד גם בלי להיות מודעים, גם בלי לדבר, אך כשהחיים יורדים מקדושתם, כשהם הופכים להיות הבעה של הווה המנותק בעצמו מכל אור העתיד, צריכם להתחיל לחלום, צריכה להיות נוכחות לעתיד, נוכחות שאולי אינה מסוגלת להתגלות בחיים הרגילים, ולכן שוקעים אנו בתרדמה, תרדמת גלות. הגלות יוצרת מצב בו החיים הלאומיים שלנו בתרדמה, עד שכלפי חוץ אנו נראים כגוויה מתה, 'שינה אחד משישים במיתה', אך בפנים מתחיל להתגלות החלום. החלום יוצר מצב של אחיזה המשנה את כל מערכת המחשבה שלנו עד ש'ההולכים בחושך ראו אור גדול – זה תלמודה של בבל', בתוך עומק החושך מתחדש קנה מידה חדש של מחשבה וחיים היונקים באופן סמוי מהחלום, גם זה שאיננו זוכרים ברגע ההתעוררות.

הגזירה האלוקית של 'גר יהיה זרעך', היא עצה עמוקה הבאה לקשור את עם ישראל לתוך מהלך ההיסטוריה, ליצור עובר הנולד מתוך העמים, ולכן מסוגל להרים אותם. הכרח היסטורי זה אמור להתגלות בכפיתה בקולר, בתור הכרח פנימי של המציאות. אלא שהקב"ה יוצר 'עלילה', יוצר סיפור שהוא ארוג ומחובר בתוך עלילות החיים הרגילים, אך הוא מאפשר לגלות בתוכו גם את עומק הנשמה, את החלומות. לכל חלום יש דברים בטלים, קיימת עדיין אחיזה קטנה בהווה החולף, חבויים בו עדיין ממדים פרטיים שאינם מתאימים לגודל החזון. המכירה יצרה אצל יוסף התקדמות כל כך גדולה, עד שנהיה ראוי באמת לשאת את דגל החלום. כשיוסף נהיה ראוי, דרך כל ייסורי מכירתו, ישיבתו בבית הסוהר עד עלייתו למלכות, אז החלום יוצא אל הפועל, והוא מתברר כשלב שאינו רק מכין את הירידה לגלות, אלא טומן בחובו את סוד העליה, 'פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה איתכם'. עצמותו הפנימית של יוסף שייכת לגאולה, שייכת להעלאה לארץ ישראל, ובשוב ד' שיבת ציון אנו זוכים להבין יותר ויותר את החלומות.

היוונים העלו על נס את המחשבה ההגיונית, המצומצמת בגבולות ההווה, את עולם החול שאינו מסוגל להקים חזון, עולם שאינו חפץ להרים את המבט אל עתיד גדול, 'וחושך – זו מלכות יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל'. העיניים שלנו הן פנימיות, צופות למרחוק, ורואות בתוך החושך עצמו את האור המוסיף והולך. חנוכה הוא נס של ארץ ישראל, נס המאיר לנו את הדרך בכל הגלות הארוכה, מכוונן אותנו אל החלום, משאיר אותנו תמיד בנקודת גובה של הקודש "הנרות הללו קודש הם", ולכן 'אין לנו רשות להשתמש בהם', אין הם מעורבים עם החיים המעשיים, כחלום הם, מתנשאים הרבה מעבר לחיי ההווה, ומסגלים את ראייתנו לקודש "אלא לראותם בלבד.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן