ביטולה של תורה ויסודה – לפרשת עקב

בס"ד

" אמר ריש לקיש פעמים שביטולה של תורה היא יסודה דכתיב 'אשר שברת' אמר לו הקב"ה: יישר כח ששברת."  (ילקוט שמעוני עקב).

הדרך הישרה, הרגילה היא לעלות ממעלה למעלה, ממדרגה למדרגה, בדרך בה ברורה העליה, בה ברור הקשר שבין מדרגה למדרגה. אך ישנם מצבים קשים בהם צריך לחשוף את היסוד של הכל. כל אותם גילויים שבתורה המאפשרים את ההתקדמות דווקא בגלל העלמתם את היסוד של הכל, דווקא בגלל הצמצום והדיוק, יוצרים מצב בו לעתים מיטשטש היחס העמוק אל היסוד ולכן הכל נשבר. רק יחיד כמשה רבינו, הרועה הנאמן, מסוגל להעריך מתי מגיעה עת משבר כזו וצריך לפעול ולשבור. במציאות שלנו קורה ודברים נשברים, אמתות יסוד מתפרקות, ביטול התורה חושף את יסודה ומשם עלינו לעמול ולבנות מחדש. הלוחות השניות ניתנו מכח חשיפת היסוד של התורה ומנתינתם מופיעה כפרת יום הכיפורים.

במצב של טרום גלות אומר הנביא 'ותופשי התורה לא ידעוני'. ניתן לעסוק בתורה, ניתן לעמול בתורה, ניתן להיות בבחינת תופשי התורה, ועם כל זה לזנוח את יסוד התורה, את נותן התורה. אז דבר ד' הופך להיות צו לצו, קו לקו, זעיר פה זעיר שם. הוא מאבד את האורגניות של דבר ד' האחד, והתורה נשברת לרסיסים. הגאווה הגדולה יוצרת מצב של שכחה, 'ורם לבבך ושכחת את ד' '. בר קפרא אמר: קיצי בידך וקיצך בידי. קיצי בידך – 'ורם לבבך ושכחת את ד' אלוקיך, וקיצך בידי – 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. (ילקוט שמעוני עקב). הזכירה המתמדת של הקב"ה הופכת אותנו להיות עובדי ד', וזכירה זו מתגלה דרך הענווה. הזכירה חושפת בגלוי את השגחת ד' ואת הנהגת הייחוד בעולם. ולכן קיצו של הקב"ה, גם מלשון קץ וגם מלשון יקיצה, תלוי בנו. ככל שאנו זוכרים אותו כך מתעוררת השגחת ד' ואהבתו אלינו. ככל שאנו זוכרים אותו, המעשים שלנו מקבלים משמעות שהיא הרבה מעבר למעשה אנוש ותחבולותיו. הם גילוי של הזכרון האלוקי המקיף כל 'אתה זוכר מעשה עולם'.

כך גם קיצנו, קץ הגלות ויקיצת הגאולה. הקב"ה נשבע 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. 'אין שכחה לפני כיסא כבודך', ו'כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו'. ירושלים היא המקום שבו מתגלה ללא הפסק חפץ ד' הבלתי גבולי ומשם אנו מתחיים כל בצורה מסותרת תמיד. שכינה לא זזה מכותל המערבי, 'הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים'.

הגלות כולה היא ביטול תורה עמוק, 'כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה'. כשאפילו תופשי התורה לא ידעו את ד', כשהחיים התרחבו כל כך עד שרם לבבנו ושכחנו את ד', נוצר הכרח של ביטול תורה, כדי להגיע אל היסוד. אמר להם הקב"ה: בעולם הזה נטעו אתכם משה ויהושע, כשם שבשר ודם עובר, כך נטיעותיו עוברים, אבל לעתיד לבא אני הוא שנוטע אתכם, כשם שאני חי כך נטיעותי קיימות שנאמר 'ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם'. (ילקוט שמעוני עקב). הגאולה המתגלה לעינינו היא גילוי של דחיפה אלוקית. בנתינת התורה לשעבר היתה לנו דמות מרכזית – משה רבינו, בהנחלת הארץ הראשונה – יהושע. היום, אין לנו דמות אנושית מסוימת שניתן לומר עליה שהיא מנהיגה את המהלך וכך גם התורה צומחת מכולנו. העם כולו על כל פלגותיו נוטל חלק בגאולה ובתורה. עם ישראל הנדחף מכח נשמתו מגלה בפעולותיו ובמעשיו את חפץ ד', עד שאנו ניטעים בארץ על ידי הקב"ה עצמו באופן בלתי גבולי ונצחי.

עומק התשובה הטמונה בגאולה היא ההקשבה לדבר ד', ראיית האלוקיות של המהלך, וזהו עומק התשובה של יום הכיפורים. רבי עקיבא רואה את שני המהלכים כמהלך אחד "אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם", אנחנו פועלים את התשובה ואת הגאולה, אבל כל זה נובע מכח חפץ ד' המתגלה דרכנו. לכן הוא מביא שני פסוקים, פסוק של גאולה "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" ופסוק של תשובה 'מקווה ישראל ד' – מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל'.

שבעת השבועות של הנחמה, הם שבעה שבועות של עילוי התשובה להקשבה אל דבר ד' עד שמכוחם אנו מגיעים לתשובה מאהבה ביום הכיפורים ומגלים כי הזדונות כולם נעשים לזכויות ואך דבר ד' המה, ואיננו פוסחים על שני הסעיפים האנושי והאלוקי,  אלא מסיימים בתפילת נעילה ואומרים 'ד' הוא האלוקים ד' הוא האלוקים'.

שבת שלום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השארת תגובה