נשים ארצישראליות – לפרשת פנחס

"רבי נתן אומר יפה כח נשים מכח אנשים, אנשים אומרים 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה' ונשים אומרות 'תנה לנו אחוזה' " (ילקוט שמעוני פנחס)

חז"ל מזהים את צדקותן יוצאת הדופן של בנות צלפחד ואת אהבת ארץ ישראל שלהן לא רק כפועל יוצא של למדתנותן ובחירתן, אלא שלמדנותן ובחירתן מבטאת את הצד הנשי שבהן. צד זה לא ללמד על עצמן יצא אלא על כל נשות ישראל. בכל אדם קיים כושר בחירה. כשרון הבחירה מסוגל להתגבר על הכל, על הנטיות הטבעיות, על המידות, על הרצונות הפשוטים. אבל הוא אינו נעוץ רק בשאלה 'מה עלי לעשות' 'לאן עלי להגיע', 'מה אני רוצה שיהיה' וכדומה, כשרון הבחירה הוא היכולת להקשיב לעומקי החיים ולפעול מתוכם. בכל בחירה אדם מגלה את עצמו, כשהוא מודע לכך הוא מגלה את צורתו העצמית הנקיה ביותר דרך בחירתו. חלק מהותי מהאישיות הוא הקשרים  המקיפים את המעמד הנפשי הסובייקטיבי. ללמדך שהיו זכאות בנות זכאי, וכל מי שמעשיו סתומין ומעשה אבותיו סתומין והכתוב מייחסו לשבח הרי זה צדיק בן צדיק, וכל מי שמעשיו סתומין ומעשה אבותיו סתומין והכתוב מייחסו לגנאי, הרי זה רשע בן רשע. ברור שישנה יכולת לכל אדם לבחור באשר הוא בלא התייחסות לייחוסו. דוגמאות רבות לכך- רבקה, עשיו, רחל ולאה. אבל כשבחירה טובה יוצאת אל הפועל אנו יכולים לזהות בתוכה את עקבות הטוב הטמון במשפחה, וכן להיפך. חז"ל מרחיבים את ההקשבה לבחירה גם להבדל שבין נשים לגברים.

קשה לנו מאד לנסות ולבודד באופן קטגורי את 'תכונות האישה' בעידן שלנו, אחרי שנות דור של עירבוביה בין נשים לגברים, אחרי שנות דור של בוז וזלזול לתכונות פנימיות שאינן אך ורק בחיריות. הבחירה כפי שהיא שגורה היום מתמקדת ביכולת האדם לבחור ללא גבול ולא באטמוספרה של חופש הבחירה. נוצרה בחירה שאינה עסוקה בהקשבה הפנימית לשאלת 'מי אני' או לשאלת 'מתוך מה'. החתול אותו פוגשת אליס בארץ הפלאות מטעה אותה בהסתפקות בשאלה חלקית  "האם תוכל לומר לי בבקשה, איזו דרך עלי לבחור מכאן? זה תלוי רבות במקום אליו את רוצה להגיע" עונה החתול, במקום למקד אותה בשאלה מקדמית, איך בוחרים דרך, מהו קנה המידה לדרך. כל חשיבה קטגורית אודות תכונות של אדם אותן לכאורה אין הוא יכול לשנות מולידות בנו תחושה לא נעימה של הכרח, וממילא של מחשבה קונספטואלית הכופה את עצמה על המציאות. בחירתו של אדם יכולה להתנכר לעצמיותו, אנו נגדיר בחירה שכזו כבחירה רעה. אבל אבוי לנו אם ננכיח שיפוט מוסרי 'מבחוץ' על בחירה, כי גם כאן יש לכאורה ניסיון של הקשר לכפות את עצמו. וכה הולכת לה הבחירה וצוללת, מתנכרת לכל מחויבות, יוצאת מכל הקשר, מאבדת יכולת אחיזה וקביעות, ובעצם מאבדת את עצמה לדעת, כי הבחירה עצמה כבר הופכת להיות חסרת משמעות.

חז"ל, העומדים מול בנות צלפחד, אינם מהססים לקבוע שיש כאן תכונה נשית. הקשר החי כל כך אל ארץ ישראל והוודאות הפשוטה כי להן חלק ונחלה בארץ הם ביטוי ליכולת התפיסה החיה של האמונה. האמונה הגדולה תופסת את המציאות כולה בחוברת, ולכן היא יוצרת חיים, 'וצדיק באמונתו יחיה'. האמון הגדול של הנשים ברבונו של עולם יצר מצב בו הן נשארו בישרותן ותומתן ולא חיפשו חשבונות רבים. לכן הן לא חטאו בחטא העגל, לכן הן לא חטאו בחטא המרגלים ולכן הן אומרות עתה 'תנה לנו אחוזה'. אמונה אינה התעלמות מהמציאות אלא יצירת קשר חי כל כך עם מרכיבי החיים באופן שאין אפשרות לצייר ניתוק מהן. כשמרכיבי חיים אלה הופכים להיות אמת המידה של החיים, הרי שמתוכם באים להתבונן על הדרך, על הקשיים, על המוכנות לעמל ולמסירות נפש. כשיש אמונה לא נבהלים מקושי, כי מרגישים שהעמל הוא גילוי של קשר החיים, שהיכולת לסלול נתיב על מנת להגיע אל מימוש הרצון הוא הרחבה של האמונה עצמה. הגברים עומדים מול הקושי ואז מתברר להם שהקשר שלהם לארץ ישראל חסר את ממד האמונה והחיים, ולכן מול קושי הם אומרים 'נתנה ראש ונשובה מצרימה'. הגברים המחויבים במצוות מגלים באופן אחר את צדדי הדבקות שלהם באמת האלוקית. צד דבקות זה צריך להיבנות מתוך בחירה המתגלה דווקא דרך ממדי 'גדול המצווה ועושה', אך הנשים מגלות את הבחירה כגילוי של טבע החיים, כגילוי עמוק של 'מתוך מה' שהוא המכונן את ה'לאן', הגברים שואלים יותר 'לשם מה', מה שמקשה עליהם מאד לברר את ה'לאן', ולכן הם מצווים – כלומר מגלים קודם כל את ה'לשם מה' ומתוך זה הם עושים. הנשים שואלות 'מתוך מה' מתמלאות אמונה וקונות בזה לא רק את ארץ ישראל, אלא גם את תכונת החיים של הארצישראליות.

החורבן שבעטיו אנו אבלים בימים אלה, הוא חורבן הטבעיות הזו, והתפילה שלנו בימים אלה בתיקון חצות הוא לעורר מחדש את טבעיות החיים והאמונה 'מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי הוחילי לאלוקים כי עוד אודנו ישועות פני ואלוקי'.

שבת שלום

השארת תגובה