זכרון כתנועת חיים – לפרשת שלח

" 'וראיתם ועשיתם', מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל המצות כולן, והלא דברים קל וחומר ומה אם המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל המצות ק"ו לכל המצות שבתורה" (ילקוט שמעוני שלח)

בלימוד ראשוני של המדרש בוקעת ועולה תמיהה כפולה – מדוע מי שמקיים מצות ציצית כאילו מקיים כל המצוות כולן, והלא פשוטו של מקרא מדבר על שלוש רמות ראיה, ראיית הציצית, זיכרון הנובע מהראיה, זיכרון כל המצוות, וממילא אז אדם יעשה את כל המצוות. אם אדם יסתפק רק בראיית הציצית מדוע מעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל המצוות כולן? על גבי הנחה זו מלמד אותנו המדרש קל וחומר: אם אדם מקיים רק את מצות ציצית הרי הוא נחשב כאילו קיים את כל המצוות, קל וחומר לכל המצוות-  מה הכוונה? ברור שאין הכוונה לקיום כל המצוות, אלא לכל מצוה בפני עצמה. מדוע אם כך אנו רואים את מצות הציצית כקלה יותר מכל המצוות, עד שמצות ציצית מלמדת אותנו כי סגולה זו קיימת בכל מצוה ומצוה?

עיקרה של מצות ציצית היא הראיה. ראיה זו מכוונת כלפי מעלה. "וראיתם אותו – שאם עשיתם כן כאילו אתה רואה כיסא הכבוד שהוא דומה לתכלת… שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד" (ילקוט שמעוני). הראיה העמוקה הזו חושפת נימים דקים ונסתרים בתוך המציאות, התכלת דומה לים… אנו מטפסים לאט לאט וקושרים את כל המציאות כולה לכיסא הכבוד, למגמת חפץ ד' המובילה את העולם כולו אל תכליתו וגילוי ערכו.

מצות הציצית עם היותה מלובשת בגוף המצוה, עם היותה מופיעה בבגד, הרי היא מרחיבה אותו. הציצית יוצרת איזה מגע עם מרחב שאינו מתגלה, עם אותה כמיהה סתומה של 'הרחיבי מקום אהלך'. התורה עצמה באה וחושפת לפנינו מעט מהתנועה הפנימית שהציצית מגלה – אותה הבטחה שלבבנו ועינינו יהיו מכוונים אל הפנים ומתוכו נביט אל החוץ, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", אותו ממד של זיכרון "וראיתם וזכרתם". הציצית עומדת למעלה מהחיים ומרכזת אותם להתכווננות כלפי מעלה.

דור המדבר גם הוא עמד למעלה מן החיים והיה מסוגל להאיר את המציאות ולקשור את כולה למגמה אחת ושם אחד. הראיה החושית נתפסת לפרטים, רואה היא רצף של נקודות. כשאדם כנוס בתוך לבבו ומפריד את עצמו מהכל, הרי שהמציאות כולה מתגלה אליו כאוסף חלקיקים. אך ראיה הנובעת מעומק הנפש היא ראיה של המכלול, היא ראיה הבאה מלמעלה למטה, מעולם של מדבר לארץ ישראל. חפץ ד' המופיע בנו מסוגל להכניס אותנו לארץ ישראל ולהשאיר אותנו לא רק באותו גובה פנימי, אלא להביע גובה זה בכל החיים. אך המרגלים נכשלו בכח הראיה, וכתיקון לזה מופיע בכל יחיד מצות ציצית המתקנת את הראיה. אמנם ראיה זו מופיעה מלמטה למעלה, מהתכלת לים ומהים לרקיע ומרקיע לכיסא הכבוד, אבל פנימיות הלב מכוונת מלכתחילה לראיית פני השכינה.

ראיה כזו מופיעה בתכונה של דבקות וזיכרון המרכזת את כל המצוות והופכת אותה לגילוי אחד, למצוה אחת גדולה המתגלה בריבוי פרטים. העשייה כלולה וגנוזה בתוך הזיכרון הנובע מהראיה. אדם המקיים מצות ציצית הופך את המצוות לתנועה אחת וממילא נוצרת אצלו תביעה פנימית לריבוי וגילוי אותה תנועה בכל גילויי החיים, מה שמתגלה בריבוי המצוות.

ואם זה כך במצוה העומדת למעלה מן החיים, אם אכן אותו ממד רוחני מופשט של זיכרון המגלה את ערך החיים והופך אותם לחטיבה אחת, מתגלה כמניע את החיים הממשיים 'וראיתם ועשיתם', הרי שכשאדם נחשף למצוה שהיא תנועת חיים ממשית בוודאי שכל תנועת חיים תניע את החיים כולם ותהיה קשורה לכל עולם המצוות וממילא תיצור תנועה של רצון וחפץ להתגלות של כל המצוות. הציצית מלמדת אותנו את אותה תפיסה פנימית הרואה את החיים כולם כאורגן אחד, כתוכן אחד, וגילוי זה עצמו באופן פלאי חודר אל החיים, כי המחשבה והזיכרון אינם מנותקים מהחיים, אלא הם עצמם סעיפים וגילויים של החיים. קל וחומר למגע עם חיים ממשיים, עם מצוה ממצוות התורה, שאז ממילא החיים עצמם מניעים אותנו לגידולם, לפיתוחם ולריבויים. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", הזכות של ישראל היא היכולת לגלות בכל המציאות את שם ד', לא רק בדרך כלל, אלא בכל תנועה עדינה. מוסיקה נוצרת מריבוי של תווים ומקצבים, מעושר של צלילים שכל אחד מהם אינו עומד בפני עצמו אלא גילוי של עומק השירה שבנפש, סימפוניית המיית החיים והדבקות מתגלה כשירת כל ההוויה שישראל, שיר אל, מבטאים בעצם החיים שלהם שכל כולם תורה ומצוות.

שבת שלום

השארת תגובה