מראה כהן – ליום הכיפורים

כשהכהן הגדול נכנס להקטיר קטורת בקדש הקדשים, מגיעה עבודת יום הכיפורים למיצוייה. בשלב זה נאמר "וכל אדם לא יהיה בבואו אל הקודש". הכהנים המותרים להיכנס לבית המקדש, אינם נמצאים בעת כניסתו של הכהן הגדול לבית המקדש, עבודה זו צריכה להיעשות ביחידיות, בהסתר ובחשאי, זו טבעה של עבודת הקטורת המוקטרת בבית קדשי הקדשים. מוסיף הירושלמי שאפילו המלאכים שנאמר עליהם שפניהם פני אדם אינם רשאים להיות שם. הדבר חמור כל כך ופשוט כל כך, עד שהירושלמי מתלבט כיצד מלאכים חבטו כהנים צדוקים כשעשו את עבודתם שלא כשורה, וכיצד שמעון הצדיק מספר שבכל שנה הוא רואה זקן לבוש בדים בכניסתו. ברור שאותו זקן, הוא מראה נבואי, מראה של רוח הקדש, אבל אפילו מראה נבואי כזה אין הירולשמי מוכן לקבל שהיה בזמן זה. גם מראה נבואי שכזה מגביל את גודל השעה והמקום.  

הכהן הגדול, השליח של כל ישראל, מתייחד בשעה זו עם מלך מלכי המלכים. מלאך הוא שליח, הוא מגמה אלוקית המופיעה בעולם לשכללו, להיטיבו ולרוממו. האדם מגלה בעולם ממד עמוק יותר מעולם המלאכים את ממד הקודש, את אותה נקודה עלומה כוללת כל, המקיפה מראשית ועד אחרית. הכהן המקטיר את הקטורת מתעלה ומתקדש ומגלה בעבודתו נקודה טמירה ועלומה המחיה את המציאות ואת שורשה, כנסת ישראל, באופן העמוק ביותר.

כשהכהן מעלה בגורל את השעיר לעזאזל, הוא נותן לכאורה מקום זמני לרשעה להתגלות, כחלק מעומק עבודת ד'. כך מסביר הרמב"ן (ויקרא טז ה'): אמרו בבראשית רבה 'ונשא השעיר עליו' זה עשו שנאמר 'הן עשו אחי איש שעיר', 'את כל עונותם', עונות תם שנאמר 'ויעקב איש תם': הנקודה הראשונית המתגלה בעבודת שני השעירים, הוא הניגוד המופיע בין יעקב לעשיו, ניגוד שיש בו גם קשר ושייכות. ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול: לפיכך היו נותנין לו לס''מ שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם, שנאמר 'גורל אחד לד' וגורל אחד לעזאזל', גורלו של הקדוש ברוך הוא לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו. ראה ס''מ שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל שנאמר וכפר את מקדש הקדש וגו', ע"כ אגדה זו. והנה הודיענו שמו ומעשהו: הרשעה מסוגלת להתרומם עד לעולם המלאכים, לדמות את ישראל לעולם המלאכים. הרשעה עצמה היא חלק מעולם המלאכים, חלק מההתגלויות העולמיות. היכולת של הרשעה לראות את אחדותם של ישראל, היא מתוך ה'שוחד' שהם קיבלו. מהו שוחד זה? היכולת שלנו לראות את התפקיד של הרשעה. אך אם כך מדוע זה שוחד? כי תפקיד זה הוא זמני ועובר. הוא נצרך כעת, כשם שניגודו של עשיו ליעקב נצרך.

יכולת זו לראות את הצורך של הטוב ברע, כלומר לראות את הרע כמתאגר את הטוב להיות טוב יותר, להתברר יותר, להעמיק יותר, נותן מקום לרע. אך מקום זה הוא זמני, כי צורה והויה כזו של חיוב הבא מתוך שלילה, של בירור הטוב מתוך הערבוביא עם הרע, נצרכת רק אחרי חטא אדם הראשון. כשהקב"ה יעביר כל אשמותינו, כל שאריות חטא אדם הראשון, גם 'כל הרשעה כולה כעשן תכלה'. ממשיך הרמב"ן: וזה סוד הענין, כי היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח... אומות העולם עבדו לגילויים אלוקיים, כי חשבו גם אותם לקבועים והכרחיים כמו תפיסת העצמיות האלוקית, ולא הבינו כי גילויים אלה הם נביעה מתוך מקור עלום העומד למעלה מן התפיסה והדיבור, ויותר מכך אפילו צורת הגילוי המלאכית, היא הבעה עלומה ביסודה. לכן התורה אוסרת הקרבה למגמות פרטיות, זוהי אלילות. אבל ציוה הקדוש ברוך הוא ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן... וחלקו מן האומות הוא עשיו שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים... ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך: אנחנו עצמנו מכח הצויווי האלוקי נותנים מקום זמני לרשעה להופיע, עד שתכלה את עצמה מתוכה, ועד שהטוב יופיע במלואו על ידינו. והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וצוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד האדון כל אשר צוהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו: אבל פרס זה, שוחד זה, מופיע בגורל, כלומר לא על ידי הכרתנו, אלא כגילוי של עומק חפץ ד' העלום. וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לד' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני ד' פתח אהל מועד, כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם, הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם, כענין שנאמר 'בחיק יוטל את הגורל ומד' כל משפטו' וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ד' לומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם, כמו שאמר (פסוק י) יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו וגו', ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל:

כל זה הוא מבט עליון על המצב החסר והחלקי בו אנו מצויים, אך ביום הכיפורים אנו שואבים כח מעתיד גנוז ועמוק יותר, מהכח הנצחי הגנוז בנשמה המתעלה מעל כל ערכי עולם, מעל עולם הזה ומעל עולם הבא, מעל כל גילוי מלאכי המבין שיש מקום זמני לרשעה. אין מקום לרשעה, ולכן ברמה המוסרית איננו מוותרים לעצמנו ומתנקים מכל חטא ועוון. הוידוי הוא הכשרת הדרך להיות מותאמים ומכוונים לממד גדול יותר ומפותח יותר. בקשת הסליחה מהחברים יוצרת שתי תנועות, לא רק תנועה גנוזה, אישית של כל אחד של מחילה שבלב, של התנקות מהטינא ומהשנאה, אלא אחדות המתגלה בקנה המידה של העולם הגלוי. לכן איננו סומכים על מה שמחלו לנו אלא מבקשים ממש סליחה מכל אחד ואחת. מצב זה יוצר אדם ועם שהקשר שלהם לטוב איננו רק ברמת העקרון, ברמת האידיאל, ברמת החיים הפנימיים, אלא בפועל ממש. וקשר זה אינו רק בפועל, אלא קבוע וקיים, נצחי ומקיף וממילא מלא תביעה כי 'כל הרשעה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ', ממשלת הזדון שהעומד בבסיסה הוא עמלק, יועבר מן הארץ. כל עוד הקב"ה לא העביר אשמותינו, את שורש האשמה, את חטא אדם הראשון, הרי שהרע מאתגר את הטוב להיות טוב יותר, ולכן יש לו תפקיד, זמני אך חשוב, ובמבט הפנימי של יום הכיפורים יש לו מקום. אך הקב"ה מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, כל שנה מתקדמים אנו מכח מחיית חטא אדם הראשון הנעשית קימעא קימעא.

עבודת הקטורת היא למעלה מעבודת השעירים, היא בנויה על צפיית מחיית כל הרשעה כולה, והיא הדואגת לבל ידח ממנו נידח. אותה תמצית פנימית שבפנימית, הנשחקת 'הטב היטב היטב הדק', קטורת 'דקה מן הדקה', גונזת בחובה את עומק הטוב עצמו המתגלה דרך אותו רע. אין הרע מאתגר את הטוב באופן חיצוני, כביכול מגלה לטוב מה שגנוז בו, בטוב. הטוב עצמו הוא מוגבל ביחס לחפץ ד', ביחס לעומק המכוון האלוקי שבמציאות, עומק זה נמצא בעולם שמעבר לטוב ולרע, מעבר לעולם המלאכים, עולם בו הכל נסקר בסקירה אחת לגמרי. בכל השנה כולה אנו יודעים שהעולם כולו על כל גילוייו, כל כולו הוא גילוי מלכותו של הקב"ה, אך מלכות זו המצטמצמת לגבולות עולם, מתגלה בחשאי. ביום הכיפורים כשמצד אחד המלכות מתנשאת אל מעבר לגבולות עולם, ומצד שני העולם עצמו קיים כישות, כגילוי, כממשות המוציאה אל הפועל את הגנוז בחביון עוז, אנו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בקול, אין ה'בפועל' נאלץ להקטין את מה שגנוז בכח, והמציאות כולה מתרוממת לעילא ולעילא מכל שירתא ותושבחתא דאמירן בעלמא. חשאיותו של הכהן הגדול, היא ההתעלות של כל כנסת ישראל להיות מאוחדת לחלוטין עם חפץ ד' המתנשא מעל לכל ערכי עולמים, עד שכשאנו באים אל העולם, אל הגילוי, אל הדיבור, אנו יכולים לומר בפועל את מה שגנוז בכח.

ולכן חשובה התשובה בשני ערכיה, בוידוי, הפותח את השבילים היותר דקים להארה עליונה, ובקשת הסליחה מהחברים, ללא סליחה זו מעומק הלב, ולא רק כשכל אחד עומד בפני עצמו ומוחל לחבריו, מתנקה מכל טינה שבלב,  אלא בקשת סליחה בפועל, גילוי בתוך העולם של כנסת ישראל האחת, שאיננו רק כמלאכים ששלום ביניהם, אלא אחד ממש, 'כלה קרואה בנעימה, עטרת תפארת', ואז הכלה כל כולה ביד ד', וכולנו מתברכים בשנה טובה ומתוקה, ונחתמים, מגלים בעולם הממשי את שייכותנו לחפץ ד' העמוק של 'והיה ד' למלך על כל הארץ' ממש והוא ושמו אחד.

שנה טובה ומתוקה, מלאת שמחה וגודל, פשטות ויושר. גמר חתימה טובה!

השארת תגובה